מי העם החפץ חיים?
פרופ’ אריה אלדד
“מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב. נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה. סור מרע ועשה טוב. בקש שלום ורודפהו”. כך כתב משורר התהילים בפרק ל”ד.
בחמישה באוקטובר 2023 התקיים מפגש של מייסדי ניר עוז. בסיומו התיישב עודד ליפשיץ ליד הפסנתר וניגן את הנעימה המוכרת ל”מי האיש החפץ חיים”. השבוע היה עודד אמור לחגוג את יום הולדתו ה-85. אבל הוא נחטף ב7 באוקטובר ונרצח בעזה בידי מחבלי החמאס. נכדתו, נגה ליפשיץ אמרה בעצרת לשחרור החטופים כי סבה היה רודף שלום. לא היה רוצה בנקמה. ועוד הוסיפה :”הלואי שמדינת ישראל תהיה חפצת חיים, תקדש את החיים ותעצור את מעגל הדמים… לצערי, המדינה שלנו בחרה בדרך של נקמה ולא בהצלת חיים”.
יש נקמת דם פרטית. נקמת דם. לתפוס את מי שרצח את עודד ולחסל אותו. נאמנים עלי דברי נכדתו שסבה לא רצה בנקמה כזאת. אבל יש גם נקמה לאומית. נקמת עם. מה שעשו לנו הערבים ב-7 באוקטובר הוא רע הרבה יותר מסך כל מעשי הרצח והאונס והזוועות שהתחוללו באותו יום. ישראל נחשפה ברגע חולשה איום, שמזמין ומפתה את כל אויבינו הערבים והמוסלמים מסביב לשוב ולנסות ולזהות רגע כזה כדי להמשיך, אולי להשלים מה שהתחילו מחבלי החמאס באותו יום. רק אם האויב הערבי יראה לנגד עיניו מה עושה ישראל למי שפוגע בה – אולי ישקול שוב ויימנע מהגשמת שאיפותיו. “קיר הברזל” של תפיסת הביטחון הלאומי שלנו נבנה גם על ההבנה כי מעשה כזה עלול להביא עליהם נכבה קשה מזו שהמיטו על ראשם אבותיהם בתש”ח. זו איננה רק נקמה. זו רפואה מונעת. כי במזרח התיכון, ובתרבות הערבית-מוסלמית השלטת בו , מי שאינו נוקם הוא חלש, ואפשר לחסל אותו.
בדיוק במסגור הזה צריך לראות את חיסול איסמעיל הניה, יחיא סינואר, מוחמד דף, וחסן נסראללה, ואת הניסיון לחסל את מוחמד סינואר השבוע. זוהי גם נקמה פרטית, אישית, על כל יהודי שרצחו , וגם תגובה לאומית הכרחית כדי להעביר את המסר הפשוט – מי שפוגע בנו – ימות. וגם אם עודד ליפשיץ ז”ל שנרצח בידי המחבלים מעזה לא רצה בנקמה, והאמין כי עלינו להיות “האיש החפץ חיים” ועלינו לבקש שלום, או כדברי נכדתו ” הלואי שמדינת ישראל תהיה חפצת חיים, תקדש את החיים ותעצור את מעגל הדמים…” – לצערנו לא מדובר בחשבון דמים פרטי, שבעל החוב רשאי לוותר עליו. “מלך שמחל על כבודו – אין כבודו מחול”.כי הפגיעה בו אינה רק אישית – היא פגיעה בסמל הממלכה. אלף פעם הושיטה ישראל יד לשלום מתוך תקווה, אשליה לעיתים הזייה משיחית כמעט, כי אם “נעצור את מעגל הדמים” נביא שלום. שוב ושוב נענינו במבול דמים.
*
כמעט כל מי שדורש להמשיך את המלחמה עד לניצחון, להשמיד את החמאס , מואשם בכך שהוא “רוצה לכבוש שטח ולהחזיק בו מסיבות משיחיות”. משיחיות הפכה להיות מילת גנאי. גם אם נשוב ונצטט את דברי מנהיגי הציונות ( החילונים) שראו בציונות את התנועה המשיחית המודרנית שנועדה להביא את גאולת ישראל – ימשיכו להאשים ב”משיחיות” כל מי שכורך את שחרורה של ארץ ישראל מכיבוש ערבי, ויישוב הארץ – במהלכים מדיניים וגיאופוליטיים. הכוונה היא כמובן לטעון שהם מערבים נימוקים אידיאולוגיים, אמוניים, “לא רציונאליים” בשיקולים החייבים להיות נקיים לחלוטין מכל מיסטיקה לא רציונאלית. בראבו. רק איך מחליטים מהו “רציונאלי “? האם מי שטען שאסור להכניס את ערפאת וצבא הרוצחים שלו לארץ ישראל היה רציונאלי או משיחי? האם מי שהבטיח כי הסכמי אוסלו יביאו שלום היו רציונאליים או עסקו במיסטיקה ? הפיצו סמי הזיות שלום קטלניים בשעה שהציגו עצמם כממלאי הצו בתהילים כ”רופי שלום”. האם מי שהבטיח כי ההתנתקות , עקירת היישובים היהודיים מחבל עזה וצפון השומרון ונסיגת צה”ל מהשטחים הללו “תשפר את מצבה הביטחוני והמדיני של ישראל” היה רציונאלי- או “משיחי”? האם האמונה הדתית ממש, ב”שלום עם הפלשתינאים”, עד עיוורון חושים מפני המציאות הסובבת אותנו מעידה על רציונאליות, או על “משיחיות”? האם מי שטען, בשיקולים הגיוניים לכאורה כי אם יהיה טוב לערבים בעזה יהיה טוב גם בבארי ובאופקים היה רציונאלי או הזוי? הניסיון לאנוס את המציאות מתוך הנחה שהמניעים של האויב זהים למניעים שלנו היא הגיונית או לא-הגיונית? שפויה או מטורפת?
איזה מבחן יוכל להבדיל בין “משיחי” לרציונאלי חוץ ממבחן ההיסטוריה של מאה השנים האחרונות בארץ ישראל? האם “רודפי השלום” הללו קרבו את השלום או הביאו עלינו אסונות וים דמים? אהרן הכהן, אחיו של משה נקרא (בפרקי אבות ) “אוהב שלום ורודף שלום”. אהרן לא רצה לריב עם העם וסייע בידיהם כשתבעו ממנו ליצור את עגל הזהב. אולי אם לא היה “רודף שלום” אלא מתעמת עם העם היה נמנע חטא העגל, וגם העונש? מותם בחרב (מידי בני שבט לוי) של 3000 איש, ומגיפה ,וכל פורענות שבאה על עם ישראל בדורות הבאים הנתפסת כעונש על החטא ההוא. לא הייתי נדרש למסורת ההיא לולא הייתה מובאת אל זירת הדיון כטיעון התומך באמירה כי יש להעדיף שחרור חטופים על ניצחון “בשם המוסר היהודי”. פנחס הכהן הקנאי, נכדו של אהרן הכהן, אשר שיפד בכידון את זמרי בן סלוא וכזבי בת צור, אשר חטאו בזנות ועבודה זרה נוכח פסל האל המדייני פעור , זכה לאות הצטיינות מאלוהי ישראל והבטחה “הנני נותן לו את בריתי שלום”. השלום היה תוצאת מעשה דמים, לא “שבירת מעגל הדמים”.
*
השאיפה לשלום מובנת ומבורכת. הוויכוח הוא מה יביא שלום. האם הימנעות ממלחמה או דווקא – מלחמה וניצחון על האויב. גבולות השלום בין רוב המדינות בעולם נקבעו בתום מלחמות, לרוב בידי הצד המנצח. ולפיכך עצם “רדיפת השלום” אינה יכולה להיות טיעון התומך בוויתורים או נסיגות. ובמאמר מוסגר : כל מי שתובע לאמץ את כללי “מי האיש החפץ חיים” צריך לזכור גם את הצו המוסרי החשוב של “החפץ חיים”, ר’ ישראל מאיר הכהן, שנקרא כך על שם ספרו, ובו הציווי החשוב של שמירת הלשון והימנעות מלשון הרע, כלשון הפסוק “נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה”. והנה אנו מוצאים עצמנו, בתוך הוויכוח הנורא הזה, מה קודם : חטופים או ניצחון, כשמשפחות חטופים מאשימות את נתניהו ושרי ממשלתו שאינם רוצים בשחרור החטופים. ויש מחמירים ואומרים שהם רוצים במותם, חלילה, כי “חטוף מת עולה פחות מחטוף חי” במחירון הדמים של החמאס. ונותר רק להתחנן : גם כשמישהו חושב שהצד שכנגד טועה, ומעשיו עלולים חלילה להביא למות חטופים – בל יאשים יהודי שום יהודי אחר ברצון זדוני במות חטופים, או באדישות לגורלם. לשון רעה כזו אינה מקדמת שחרורו של מי מהחטופים, ודאי אינה מקרבת את סיום המלחמה. היא רק מעודדת את האויב להתעקש ולהמשיך במלחמה מתוך ביטחון שהאויב היהודי מתפורר מבפנים.
כתבות נוספות
