דף הבית > מעריב סופהשבוע > גבול המחרשה החמושה. מעריב סופהשבוע 9 בפברואר 2024
09/02/2024
גבול המחרשה החמושה. מעריב סופהשבוע 9 בפברואר 2024

גבול המחרשה החמושה
פרופ’ אריה אלדד
לא די היה בהבטחת אלוהי ישראל לאברהם “לזרעך נתתי את הארץ הזאת” . כדי ש”הארץ המובטחת” תיהפך למולדת היה צורך לצאת מגלות מצריים, לקבל תורה, לכבוש בחרב את הארץ ולהתנחל בה. ובימי “שיבת ציון” לא די היה בהצהרת כורש , עליית הרבבות ובנין הבית השני. היה הכרח גם בנחמיה שחיבר את ההתיישבות עם הנכונות להילחם עליה .”הבונים בחומה … באחת ידו עושה במלאכה ואחת מחזקת השלח”. וגם בשיבת ציון בימינו, לא די היה ברוטשילד ובהרצל בבלפור ובחבר הלאומים , בגאולת קרקע והקמת מושבות וקיבוצים – עד שלא קבע טרומפלדור , ונשקו בידו האחת, “במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון שם יעבור גבולנו” . כך היה “גבול המחרשה החמושה ” לאתוס המכונן של שיבת ציון בימינו. ולנדבך יסוד בתפיסת הביטחון הלאומי שלנו.
שיבת ציון בימינו היא פרי אלכימיה מופלאה. סגסוגת של אמונת ישראל והציונות המדינית, העליות החלוציות ומלחמת המחתרות וצה”ל. קיבוץ הגלויות, בנין הארץ , הפרחת שממותיה. הצהרת בלפור והחלטות חבר הלאומים בסן רמו, והאו”מ בכ”ט בנובמבר אינם מקורות הזכות שלנו על ארץ ישראל, אלא רק הכרת אומות העולם בזכותנו. ההתיישבות, ההגנה עליה וכיבוש הארץ בנשק הם שהקימו את מדינת ישראל ושרטטו את גבולותיה. הפכו יהודים ודונמים – לעם במולדתו. הכל מבינים , כי בלי צה”ל– לא נשרוד כאן אפילו יום. אבל מהרבה סיבות רעות, הלך והתרופף הקשר התודעתי בין עצם קיום המדינה וההתיישבות בכל הארץ וגבולותיה. עדיין מבינים את התלות שלנו ברובה של טרומפלדור, אבל לעיתים דומה כי רבים מתכחשים לערך המחרשה שלו.
*
ההתיישבות החקלאית הייתה היסוד המכונן בשיבת ציון בימינו מימי המושבות הראשונות בעליה הראשונה. ההתפתחות העירונית באה בעקבותיה ונשענה על התפרסות המושבות והקיבוצים ברחבי הארץ. אבל התעשייה והמסחר, האקדמיה והטכנולוגיה, שהפכו את ישראל למה שהיא היום , ריכזו את רוב אזרחי ישראל בערים, ובייחוד במרכז הארץ , והביאה לניתוק מהאדמה , מההתיישבות החקלאית, מהאחיזה הפיסית והתודעתית בה. שטחי המולדת הפכו לנדל”ן. תושבי הבועות העירוניות המעיטו בערך הפריפריה הכפרית והחקלאית. כסף הפך חשוב מאדמה. רמת החיים- לחשובה מרמת הגולן או רמת הנגב. מי שראה עצמו חלק מ”הכפר הגלובאלי” לא זיהה עוד הכרח בקיום כפר גלעדי או כפר תפוח. אשליית השלום הפכה חשובה מממשות שלמות הארץ. וכך נולדה בחטא גם האשליה כי אין עוד צורך במחרשה כדי לקבוע את גבולות המולדת ולשמור עליהם. מדינאים ומומחים צבאיים טעו לחשוב שגדר ברזל ובטון תורמת לביטחון המדינה יותר מיישובים ותושבים חמושים המגינים על ביתם. ומנהיגי ישראל ( ולאסוננו – דווקא מן “הימין” ) היו נכונים אפילו לעקור יישובים ולמסרם לידי אויבינו. תחילה – “למען השלום”, ( מנחם בגין לטובת הסכם שלום עם מצריים) ואחר כך, בהתנתקות – כבר סתם בתירוצים מדיניים , “ביטחוניים” או מטעמים פליליים . אריאל שרון שהקים את יישובי חבל עזה מטעמי ביטחון ואחיזה באדמת המולדת – עקר אותם, ושיווק בהצלחה לציבור שבטח בו את השקר כי “ההתנתקות תשפר את מצבה הביטחוני של ישראל”, ואפשר את האסון הלאומי של 7 באוקטובר. בהבל פיו של שרון הפכה ההתיישבות מערך ציוני ונכס ביטחוני לנטל ול”כיבוש”. בכך הוסיף חטא על הפשע של מנחם בגין בעקירת יישובי סיני.
*
ההתיישבות בכל חלקי הארץ ששוחררו בששת הימים הייתה חלק מרכזי מתפיסת הביטחון של השמאל הציוני . הם שהקימו אחרי מלחמת ששת הימים את היאחזויות הנח”ל והקיבוצים הראשונים בכל השטחים המשוחררים. ההתישבות נתפסה כנדבך ציוני הכרחי בתפיסת השטח ובהגנת הגבולות. ולכן אי אפשר היה להסתפק בהקמת מחנות צבא ומוצבים לאורך הגבולות. תערובת של נימוקים שימשה בערבוביה במחנה השמאל הציוני. היו שהדגישו את החשיבות הביטחונית של ההתיישבות. ואחרים ראו בכך את מימוש החזון הציוני כפשוטו. גם בלי תירוצים ביטחוניים. לאחר מלחמת יום הכיפורים , כשדעך מנוע ההתיישבות של השמאל הציוני – הופיע “גוש אמונים” . הציונות הדתית, בהלחם של קיום מצוות יישוב הארץ והבנה גיאופוליטית כי בלי לקבוע עובדות בשטח לא נצליח להחזיק את ארץ ישראל בידינו, הביאה חצי מיליון יהודים שהתנחלו ביהודה ובשומרון ויצרו מציאות בלתי הפיכה, אך גם סלע מחלוקת. לאחר שויתרו למעשה על האתוס של התיישבות ציונית חדשה בכל חלקי המולדת – לפתע היו רבים בשמאל שראו בהתיישבות “עניין פוליטי” ולא ציוני ערכי. גבולות שביתת הנשק ב1949 הפכו לערך מקודש . אבל כיון שצה”ל נדרש להגן על ההתיישבות גם מחוץ לקווים הללו – הייתה זו בעיניהם לנטל ביטחוני ו”מכשול לשלום”. רבים מהמתנגדים להתנחלויות גם לא נאבקו למען התיישבות בנגב ובגליל כדי למנוע שוד אדמות מדינה בבנייה ערבית בלתי חוקית. “ייהוד הגליל” ו”הפרחת הנגב” בחזון הבן גוריוני הפכו בעיניהם סיסמאות גזעניות מגונות. “הירוקים” התנגדו להקמת יישובים חדשים מטעמי “שמירה על מרחבים פתוחים” ( כלומר פזורה בדואית) . והמכורים לשפע ולרמת חיים ראו כי זול יותר לקנות בצל בסין מאשר לגדלו בנגב. יישובים חקלאיים פורחים נעקרו מגוש קטיף “מטעמים ביטחוניים” , כדי שחיילים לא ייאלצו להגן על “מתנחלים”. והנה עתה, אחרי טבח שמחת תורה, התברר כי גם על “ההתנחלויות” בתחומי “הקו הירוק” בדרום ובצפון צריך להגן בכוח צבאי גדול הרבה יותר ממה שהושקע בעבר בגוש קטיף. ומדינת ישראל, שזנחה את ערך “גבול המחרשה החמושה” פינתה מאות אלפים כדי שלא יהיו ל”נטל ביטחוני” בשעת מלחמה. שכחו את משנת טרומפלדור , שהמחרשה היא גבול הביטחון רק כשיש רובה – הרבה רובים – בידי החורשים המגינים על ביתם. מתיישבי הספר נשלחו לבתי מלון. ישראל יצרה “רצועת ביטחון” של יישובים נטושים בשטחנו. במורד המדרון החלקלק הזה עלולים בשלב הבא להחליף את היישובים בגדרות ורובוטים , כי אם אין מתיישבים – למה לסכן חיילים? וכידוע : צבא הוא גוף נייד. בא והולך. ולכן רק כאשר כל יישוב הוא “מבצר ומקדש” ותושביו חמושים ומאומנים להגן על ביתם – ההתישבות היא גבול הביטחון שלנו.
*
יש זהות כמעט מלאה בין כל עוורי הקונצפציה (“אם יהיה טוב לערבים בעזה יהיה טוב ליהודים בישראל”) ובין אלו המסרבים גם היום להכיר בכך כי יישובי גוש קטיף היו חומת המגן על יישובי הדרום. כי גדיד ומורג קבעו את גבול המחרשה הרחק מניר עוז ונירים . וכן ביהודה ובשומרון. מי שרואה בהתנחלויות יו”ש “נטל ביטחוני” ומייחל להקמת מדינה פלשתינאית שם – מביא את החמאס אל לב הארץ , ושם יתחולל, חלילה ,הטבח הבא. ההתיישבות בגב ההר ובבקעה מחייבת את ההגנה עליה . בלי קיבוץ גלגל והתנחלות אש קודש, בלי המתיישבים ונשקם בידם וצה”ל סביבם – יחפרו חפירות ההגנה של גוש דן במגרשי החניה של כפר סבא ונתניה. שם, ולא בשתולה או בניצנה יתנהל “הקרב על הבית”. מי שמוותר על ערך ההתיישבות ואחיזה בקרקע ומסתמך על בועות עירוניות מוגנות בכוח צבא טכנולוגי משוכלל – מוותר על הציונות הנאחזת בקרקע המולדת, ודן אותנו לגורל הצלבנים .
( צילום : טרומפלדור בגדוד נהגי הפרדות. באדיבות מכון ז’בוטינסקי)050320_trumpeldor4

כתבות נוספות