על ריבונות וסעיף הבגידה. פורסם במעריב סופהשבוע 24 יוני 2016

על ריבונות וסעיף הבגידה
פרופ’ אריה אלדד

עומד אדם מול מגדלי עזריאלי ומתבונן במבנים. ניגש אליו אחד ושואל :”רוצה לקנות?”. “כמה ?” שואל המתבונן. “בזול, מחיר מציאה, 10 מיליון דולר”. המתבונן שולף פנקס המחאות מבקש לרגע עט, כותב המחאה על סך 10 מיליון דולר. הם חותמים את העסקה בלחיצת יד ונפרדים. ניגש שלישי אל הקונה המאושר ושואל אותו מה הייתה כל ההצגה הזאת. הרי אתה יודע שהמגדלים לא שלו והוא יודע שאין לך עשרה מיליון דולר ואין כל כיסוי להמחאה. “והעט” אומר הקונה, “העט זה שום דבר?”
נזכרתי בבדיחה הישנה הזאת כששמעתי כי יצחק הרצוג הציע לאבו מאזן 100% משטחי יהודה ושומרון, חצי ירושלים וגם קליטת פליטים ופיצויים לאחרים תמורת “שלום” . ברור שאבו מאזן לא יכול לתת לנו שלום וגם שבוז’י איננו בעל הבית על שטחי ארץ ישראל. אז מה כל ההצגה? איפה העט?
הרצוג, סבור היה כנראה כי עצם עיסוקו ב”משא ומתן מדיני” ערב הבחירות מעלה אותו מדרגת פוליטיקאי למדרגת “מדינאי” , מי שהוא “מועמד לראשות הממשלה”. ויש לזכור כי בעת שאפרים סנה תיווך ב”עסקה ” הזו היה להרצוג אפילו יתרון על נתניהו בסקרים. זה עשוי היה להיות הרווח של הרצוג. ומה הרוויח אבו מאזן? הרבה. הוא מצטייר כשוחר שלום וחותר להסכם, ובעיני הערבים גם כסוחר ממולח שהוריד את מחירי ישראל לקרשים. מה שבוז’י היה מוכן לתת היה הופך בהכרח בעיניים בינלאומיות – לנקודת מוצא למו”מ הבא, הרשמי, שייפתח עם הרצוג אם ינצח – או למנוף לחץ מחוזק על נתניהו אם הוא ינצח. לחרב של לחץ אמריקאי המונפת על ראשו : אם לא תיכנע נפעל, כפי שפעלנו בימי יצחק שמיר, להפלתך ולבחירת מועמד השמאל, כי יש בידינו הצעה חתומה על ידי הרצוג המוכן לוותר על הכל.
קורות העיתים של מדינת ישראל בשנות החמישים, לפני כששים וחמש שנה יודעות לספר על הסכמתו של שר החוץ דאז, משה שרת, לתכנית אנגלו-אמריקאית, להעניק “מסדרון” בנגב בין ירדן למצריים תוך ויתור ריבונות על שטח גדול. כששמע על כך ראש הממשלה דוד בן גוריון בערה בו חמתו להשחית , והוא הורה לתקן את חוק העונשין של ישראל, כך שיהיה כתוב בסעיף 97ב’ שבו בדיוק מהי בגידה ומה עונשה:” מי שעשה, בכוונה ששטח כלשהו יצא מריבונותה של המדינה או ייכנס לריבונותה של מדינת חוץ, מעשה שיש בו כדי להביא לכך, דינו – מיתה או מאסר עולם”.
בן גוריון חשב שעצם קיום משא ומתן למסירת שטח ריבוני של המדינה למדינה אחרת הוא מעשה בגידה. זוהי לשון החוק עד ימינו. אות באות. הוא רצה להרתיע אנשים מסוגו של שרת מלהציע ויתורים על שטחים ריבוניים של ישראל.
תאמרו : הרצוג ושלוחיו לא “עשו” בעצם דבר. הם רק דיברו. קיימו משא ומתן. אם היה הדבר מגיע לידי הסכם הייתה הכנסת ( או משאל עם) צריכה לאשרו.
אבל מהו “מעשה מדיני”? רק עצם החתימה הסופית על חוזה בין מדינות? או שמא גם הצהרת כוונות היא בגדר “מעשה מדיני”. גם הבעת נכונות למסור למדינה זרה חצי משטחה של ירושלים ( שטח ריבוני של מדינת ישראל) , ולא בידי יושב קרנות, טוקבקיסט, או שמאלן-שוליים, אלא על ידי מי שטוען לכהונת ראש הממשלה הבא, וגם מוביל בסקרים! הרי, למצער, הוא “מוריד את המחירים” של ישראל, מציע מחירי הפסד רק כדי לזכות במשהו אחר, עבורו. הרי יכול טייקון בעל מפעלי מכוניות עצומים לגרום להתרסקות מנייותיו של מפעל מכוניות מתחרה העומד למכירה אם יקיים מו”מ קולני לרכישת המפעל תוך שהוא מכריז כי אם יזכה בו – יפרק אותו, ימכור את הנכסים ויחלק חינם אין כסף את מוצריו, כדי שאלו לא יתחרו יותר לעולם במכוניות שהוא מוכר. מי ירצה להשקיע שקל במה שמחר יימסר חינם?
מהו בעצם “מעשה שיש בו כדי להביא לכך ששטח כלשהו יצא מריבונותה של המדינה”? הרי איש אינו מוציא שטח מתחומיה הריבוניים של המדינה בדחפורי ענק. לא כך מבקשים לחלק שוב את ירושלים ולמסור את מחציתה לערבים. הדרך לעשות זאת עוברת במסלול ארוך של חתרנות , הולכת ונמשכת, תחת תודעת ריבונות המדינה בירושלים. ערעור היסודות של ההסכמה הלאומית שהביאו לאיחוד העיר לאחר מלחמת ששת הימים. ואיך חותרים? ואיך מערערים את יסודותיה? על ידי העמדתה למסירה או למכירה תמורת סמרטוט נייר שעליו כתובה המלה “שלום”. או אפילו – כמעשה חיים רמון וחבריו – בלא כל תמורה. וככל שהמציע רם דרג יותר, או מתמודד על תפקיד רם דרג יותר – הנזק לריבונות המדינה גדול יותר.
צדק דוד בן גוריון. שטחה הריבוני של מדינת ישראל אסור שיהיה מועמד למכירה. זהו ערעור חמור על ריבונות המדינה בכלל. ואם תאמרו : המשל אינו דומה לנמשל כי מדינות העולם אינן מכירות בהחלת החוק והמשפט הישראליים על ירושלים המזרחית, ואין הם רואים בה שטח ריבוני של ישראל – הרי כך בדיוק היה המצב בשנים הראשונות לאחר קום המדינה ביחס לשטחים שצרפה אליה ישראל מעבר ל”מפת החלוקה”של כ”ט בנובמבר 1947, .והנגב בכללם. רק תוצאות מלחמת ששת הימים קיבעו בעיני רוב העולם את הריבונות שלנו על “גבולות הקוו הירוק”. ולגבי מערב ירושלים – אפילו ארה”ב אינה מכירה בה גם היום כבירת ישראל.
ואולי “סעיף הבגידה” בחוק הפלילי שלנו הוא חוק שאבד עליו הכלח? והוא בבחינת “אות מתה” בספר החוקים כי כל מי שקיים בעבר, בסמכות או בהיעדרה, מו”מ למסירת שטחי מדינה ריבוניים לערבים עבר על הסעיף הזה ואיש לא מיחה בידו.
אולי. אבל עד שיבטלו את החוק, או ישנו אותו לחלוטין – כל מי שנוהג אחרת מפר חוק. ונבחרי הציבור שלנו שהצהירו אמונים למדינת ישראל התחייבו בהצהרותיהם לכבד את החלטות הכנסת. סעיף הבגידה בחוק העונשין, כמו גם “חוקי ירושלים” הם החלטות של הכנסת. חוקים. כל מי שפועל בניגוד להם הוא מפר חוק ומפר את שבועתו.