על עגלים ומנהיגים
פרופ’ אריה אלדד
לא. אינני מתכוון לכתוב שוב על האיוולת והפשע שבמערכת הבחירות הנוספת הנכפית עלינו. אינני מתכוון שוב להצביע על האשם , כי כל השחקנים העיקריים אשמים. כל אחד מהם יכול היה למנוע את המכשלה הלאומית הזאת. אבל לכל אחד מהם יש עקרונות נעלים ( כלומר אינטרסים) ערכים (כלומר חשבונות נפתלים) וצדקנות אינסופית, מהסוג עליה כתב המשורר יהודה עמיחי : “מִן הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים / לֹא יִצְמְחוּ לְעוֹלָם /פְּרָחִים בָּאָבִיב /הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים /הוּא רָמוּס וְקָשֶׁה/…/וּלְחִישָׁה תִּשָּׁמַע בַּמָּקוֹם /שֶׁבּוֹ הָיָה הַבַּיִת/אֲשֶׁר נֶחְרַב”.
נתניהו בטוח שהוא צודק. שהוא נרדף בידי מערכת אכיפת חוק בררנית, שהוא דרייפוס. שמגיעה לו “הגנה מן הצדק” . אבל אם היה באמת חרד לגורל המדינה וגוש הימין – היה מקריב עצמו לטובת המדינה , ומתפטר לאחר בחירת יורש בליכוד.. לעומתו – גנץ ולהקתו אומרים שהמדינה מעל הכל. מעל הכל למעט כמה עקרונות, החשובים יותר מהמדינה, כמו “לא נכהן בממשלה תחת מי שיש נגדו שלושה כתבי אישום על שחיתות ” או: “אני ראשון ברוטציה”. המדינה חשובה להם, בודאי, אבל רק אם היא תתנהל על פי רצונם. וליברמן הוא הציני מכולם. לפעמים הערבים הם הפלטפורמה, לפעמים חרדים, אבל הכוח המניע העיקרי שלו כעת הוא סגירת החשבון עם נתניהו. והכל בשם האחדות ולמען האחדות. כי זה מה שחשוב.
לא. אינני מתכוון לכתוב על זה שוב. אז נדבר על עגלים.
הרשות הפלשתינאית בהנהגת אבו מאזן מטילה חרם על תוצרת ישראל. וכיון שאינם יכולים להחרים הכל, כי הם תלויים בנו בכל תחום – הם בוחרים להחרים תחומים ומוצרים שעל פי חשבונם כדאי להם להחרים, והם מניחים כי ישראל לא תתחיל להשתולל ותכה אותם מכה כלכלית קשה. זה התחיל בחרם גלוי על תוצרת יו”ש. כשבנו את העיר (הכושלת כלכלית) רוואבי הכריזו שלא יקנו מוצרים ושירותים מחברות ישראליות הפועלות ביהודה ובשומרון, ולא יעסיקו מומחים המתגוררים באזורים אלה. “חוק החרם” שהייתי שותף בחקיקתו בשנת 2011, , מאפשר לפגוע בהם אנושות אם הם מטילים חרם כזה. אבל ישראל לא עשתה דבר. אז הם מתקדמים. לאחרונה פרסמה הרש”פ הנחיות לסוחרים וליבואנים בתחומה, האוסרות עליהם לייבא עגלים לשחיטה מישראל. עד לאחרונה ייבאה הרש”פ בקר לשחיטה מישראל בהיקף של כ700 מיליון ש”ח בשנה. חרם כזה מנוגד אמנם להסכמי פריז מ1994, שהיו החלק הכלכלי בהסכמי אוסלו, אבל מי שהפר את ההסכמים ברצח סיטונאי של יהודים באינתיפאדה השנייה לא ייתן לבו לקטנות כאלה. ישראל ממלאת את חלקה בהסכמים הכלכליים הללו, מייבאת תוצרת חקלאית מיו”ש ומעזה, וגם מסייעת לייצוא תוצרת כזו לחו”ל. ואצלנו, מי שנפגעו מהחרם הזה הם בעיקר מגדלי בקר קטנים ובינוניים, בעיקר בקיבוצים, ולכן גם איש מר”צ לשעבר, אבשלום וילן, מזכ”ל התאחדות חקלאי ישראל, נאבק בחרם הערבי הזה.
אבו מאזן, נלחם בישראל בכל זירה שהוא מזהה בה נקודת חולשה ישראלית. לכאורה – כדי לפתח את המשק הערבי בתחומי הרשות. אבל למעשה – הבחירה בפגיעה במגדלי העגלים בארץ באה כדי להיטיב עם כמה מקורבים לחצרו, ובהם כמה יבואנים שהחליטו להשתלט על שוק הבשר. הם אמנם מניפים את דגל “ההתנתקות מהכלכלה הישראלית” אבל בפועל אינם רוצים ואינם יכולים להתנתק מאיתנו והמהלך נועד להיטיב עם “כמה מאפיונרים מרמאללה שכם ועזה” כפי שאמר ל”אל-מוניטור” ערבי מהגליל המתפרנס מהובלת העגלים לשטחי הרש”פ. “עכשיו הם מייבאים מפורטוגל והונגריה ותושבי יו”ש משלמים יותר ממה ששילמו קודם”.
ומה עשתה ישראל בתגובה?
כלום. כלומר – בעצם עשינו משהו. הענקנו לאבו מאזן פטור ממס על דלקים שהוא מייבא. בכך ויתרנו על אחד העקרונות המנחים של “הסכמי פריז” ובתמורה – הסכים אבו מאזן לקבל מישראל שני מיליארד מכספי המיסים שישראל גובה עבורו , ממנה קיזזה ישראל את משכורות המחבלים… (ערב בחירות אפריל נכנע נתניהו ללחץ משפחות נפגעי הטרור ויישם את חוק הקיזוז). למה? כדי “לשמור על אבו מאזן”. בשקט בשקט גם ויתרה ישראל על חלק מהקיזוז הידוע. ישראל, הנלחמת בקולי קולות בBDS האירופי, נכנעת בשקט לBDS הפלשתינאי ומתחזקת אותו. למעלה מ90% מהייצוא הפלשתינאי הוא לישראל. ברגע אחד יכולנו לחנוק אותם. אבל הכניעה קלה הרבה יותר. וודאי נמצאו גם כמה מומחים ביטחוניים שזו הייתה ההמלצה שלהם למתאם הפעולות בשטחים, למינהל האזרחי, לשר הביטחון ובעיקר לראש ממשלת ישראל.
מגדלי העגלים בישראל נותרו “תקועים” עם 30000 ראשי בקר שנועדו להעברה ליו”ש. למעלה מאלפיים משפחות מגדלים, מובילים וכאלו העוסקים בתעשיות הנלוות – נפגעו. אבל העיקר שאבו מאזן יהיה מרוצה. שמקורביו יתעשרו, ויש להניח כי גם הוא ומשפחתו נהנים ממקצת מהכסף הגדול המתגלגל בשוק הזה. אגב, לפני כשנה כבר ניסו הערבים את התרגיל הזה, אבל מי שהיה אז שר החקלאות, אורי אריאל , טרפד את הניסיון כשהודיע שיעצור ייבוא תוצרת חקלאית מיו”ש ומעזה לתחומי המדינה. אז מיהר אבו מאזן להתקפל. אבל עכשיו יש שר חקלאות חדש. נתניהו שמו. והוא עסוק כנראה בדברים חשובים אחרים. ומתאם הפעולות בשטחים, האלוף כמיל אבו רוקון, הכפוף לשר הביטחון, עסק בנושא וניסה לשדל את אנשי אבו מאזן להירגע. גם הוא איים בעצירת הייבוא מתחומי הרש”פ. אבל בפועל עשה ההיפך. גלעד צוויק פרסם השבוע ב”ישראל היום” מסמך פנימי ומסווג של המתפ”ש, ובו ניכרת העדפה ברורה של יבואנים פלשתינאים המיבאים בקר מאירופה על פני המגדלים הישראלים. כשהתבקש המתפ”ש להגיב לידיעה הוא מסר שמדובר בתמונה חלקית שאינה משקפת את התקופה כולה, הזכיר שעל פי הסכמי פריז מותר לרש”פ לבצע ייבוא ישיר והצטער שהעיתון פרסם מסמך פנימי מסווג של מערכת הביטחון. אבל הצער חלול וצבוע, כי מאליו מובן שאין שום פגיעה בביטחון המדינה בחשיפת העובדה שהמתפ”ש, כמו המנהל האזרחי, מעדיפים באופן קבוע, כשיטה, את טובת הערבים על פני הישראלים. הבושה והחשש מביקורת ציבורית גורמים להם להצטער על חשיפת המסמך. לא חשש מפגיעה ביטחונית
לכאורה : זוטות. למעשה סימפטום למחלה עמוקה מאד. המתבטאת ברצון לרצות את אבו מאזן וחבורתו המושחתת, לסייע לעסקי הפשע המאורגן שלהם, ולהיכנע בשקט במקום להעיף סטירה חד משמעית וכואבת, כדי שילמדו מי הריבון, מי בעל הבית, ושאיתנו לא מתעסקים.
אבל המנהיגות שלנו עסוקה בימים אלה בבחירות ואין לבה פנוי לעגלים, או למגדליהם. כי אחרי הכל: ישראל מעל הכל, ומוכרחים אחדות, וחייבים למנוע את שלטון השמאל, כי אם השמאל יעלה לשלטון – הוא עלול להיכנע לערבים.
כתבות נוספות
