עדיין טוב, יחסית.
פרופ’ אריה אלדד
רבות כבר נכתב, ורבים ניסו להשוות את מצבם הפוליטי והציבורי של הנשיא טראמפ של ראש הממשלה נתניהו.
שניהם שנואים מאד בקרב חלק גדול מאזרחיהם, ולשניהם גם ציבור מעריצים גדול. הקיטוב דומה, גם עוצמות השנאה והאהבה. שניהם נתונים בהליכים משפטיים. טראמפ בעיצומו של משפט הדחה שעבר את הקונגרס וייכשל בסנאט. מעל נתניהו תלויים שלושה תיקים פליליים. בתוקף תפקידיהם – שניהם חייבים לאשר פעולות צבאיות חשובות,
לפני שבועות אחדים היה זה נתניהו שאישר את ההחלטה לחסל את בכיר הג’יהאד האיסלמי, בהא אבו אל עטא. ישראל ידעה כי החיסול יגרור סבב של חילופי מהלומות. רקטות מעזה למרכזי אוכלוסיה בישראל. ותגובה שלנו. הערכת המצב של גורמי הביטחון היתה כי הסבב יהיה קצר. והם צדקו. באירוע קודם, ב- 2012, היה חיסולו של ג’עברי, המפקד הצבאי של החמאס, מהלך הפתיחה של “עמוד ענן”, שנמשך שבוע ימים וגבה גם אצלנו 6 קרבנות , חיילים ואזרחים ישראלים. לא תמיד ניתן להעריך בדיוק איך יתגלגל חיסול של ארכי-מחבל.
לפני שבוע אישר טראמפ להרוג את קאסם סולימני. מפקד גייס “אל-קודס” של משמרות המהפכה האיראניים. תודה מקרב לב לטראמפ ולמבצעים.
אבל אם בהשוואות עסקינן – צריך גם להשוות את התגובות לחיסולים הללו מצד האופוזיציה בשתי המדינות. בארה”ב תקפה המפלגה הדמוקרטית, בחריפות את טרמפ על חיסולו של סולימני. הן בגלל מה שהם הגדירו “סכנת הסלמה עד למלחמה כתוצאה מנקמה איראנית נרחבת”, והן כיון שטראמפ לא נועץ, ואפילו לא עדכן מראש כמקובל בארה”ב, קבוצה של שמונה נבחרי ציבור בכירים בקונגרס : מנהיגי הרוב והמיעוט וראשי ועדות המודיעין.
אצלנו, לעומת זאת, בירכו ב”כחול לבן” על חיסולו של מפקד הג’יהאד. גנץ עודכן לפני הפעולה. הוא, כמו גם לפיד, אשכנזי ויעלון שיבחו את הפעולה. גם עמיר פרץ. רק מירכתי השמאל של מר”צ נשמעה ביקורת. גם אם לא על עצם החיסול, אלא על עיתויו, שנועד לשיטתם לשרת את האינטרסים הפוליטיים של נתניהו. ורק המשת”פים של המשותפת, איימן עודה, תומא סולימן ועופר כסיף גינו בחריפות את המעשה עצמו, ואמרו כי נועד להרחיק את השלום, להביא מלחמה ולהעמיק את הכיבוש. כסיף כתב כי מדובר במעשה “הרג, הרס וחרחור מלחמה. שפיכות הדמים – בראשו של נתניהו”.
אבל אם נרחיק לארה”ב , שם הביקורת החריפה על טראמפ לא התרכזה בשוליים הקיצוניים מאד של המפלגות . גם חברי קונגרס דמוקרטיים נכבדים תקפו בחריפות את טראמפ. ננסי פלוסי, יו”ר בית הנבחרים, וצ’אק שומר, יו”ר המיעוט בסנאט , גינו את ההתקפה כמעשה בלתי שקול, העלול לגרור למלחמה, ומחו על שטראמפ נמנע מעדכון “חבורת השמונה”. אפילו רפובליקאי אחד, רנד פול כינה את החיסול “רצח” העלול לסכן חיי כל אמריקאי במזרח התיכון.
כלומר – מצבנו בישראל עדיין טוב, יחסית.
האופוזיציה אצלנו מביעה בכל יום ויום חוסר אמון מוחלט בנתניהו . מדברים על קרע שאינו ניתן לגישור. אבל כשעולה הצורך להכות באויבים הערבים, מהחיזבאללה, מהחמאס או מהג’יהאד, או במטרות איראניות בסוריה ובעיראק – רוב עם ישראל, גם שונאי נתניהו, תומכים במהלך. האופוזיציה הראשית ב”כחול לבן” ניצבת כתף אל כתף עם ראש הממשלה. מברכים אותו על הפעולות המוצדקות. רק ירכתי השמאל או אויבי ישראל מ”המשותפת” מגנים את הממשלה , או ממש מזדהים עם אויבינו.
בעקבות חיסול סולימני והביקורת של הדמוקראטים בארה”ב, ראיינתי השבוע את הד’ר סטון, יו”ר המפלגה הדמוקראטית בישראל. הייתי בטוח כי כיהודיה וכישראלית היא תיקרע בין שמחתה על נפול אויב גדול של ישראל, ונאמנותה לקו המפלגתי הדמוקרטי. טעיתי. לא התלבטות ולא קרע. היא גינתה את טראמפ בכל פה על החיסול המבורך הזה.
וכל כך הופתעתי עד שחרגתי ממנהגי ולא הסתפקתי בראיון שערכנו, עמיתי בן כספית ואני ברדיו 103, עם הגב’ סטון. והתקשרתי אליה כדי להבהיר ספקות.
אני יכול להבין מי שחושש שמא חיסול של רב מחבלים יגרום הסלמה, ויביא שפיכות דמים, אולי אפילו מלחמה. זה שיקול הכרחי בכל פעם שיוצאים למבצע כזה. אני בטוח שגורמי ההערכה בכל זרועות הביטחון שלנו משתתפים בשיקול הדעת הזה. אני בטוח כי בארה”ב מתנהלים הדברים באורח דומה. שקלול התגובה האפשרית חייב להילקח בחשבון.
אבל הנימוק העיקרי ששמעתי מפיה של סטון היה הטיעון הפרוצדוראלי. טראמפ לא נועץ ב”חבורת השמונה” שבה נציגים משתי המפלגות. בעיניה מעשה כזה מהווה פגיעה חמורה מאד בדמוקרטיה, והדמוקרטיה היא מעל הכל, גם בארה”ב, וגם בישראל. “ארה”ב היא מדינת חוק” אמרה לי, ” ואנו דורשים לעמוד על כך. כשעושים סיכול ממוקד ולא נותנים דיווח לקונגרס אז צריך לחשוב שזו הכרזת מלחמה או פשע מלחמה”.
והאם התועלת מעצם חיסולו של אויב מובהק, שגרם למותם של רבבות, ובהם מאות אמריקאים וישראלים, לא גוברת על הנזק מפגיעה בנוהל? לא בעיני הגברת סטון, יהודיה, ישראלית ונציגת הדמוקראטים הנלחמים מלחמת חורמה בטראמפ. השיקול הפטריוטי-ישראלי לא גבר אצלה על השיקול הפוליטי-אמריקאי. מי שהאשים את יהודי ארה”ב ב”נאמנות כפולה” אולי טפל על מקצתם אשמת שווא. בקרב השמאל היהודי האמריקאי – “ארה”ב תחילה”. כך אפשר להבין יהודי שונא ישראל כמו ברני סנדרס. אולי כך, לאסוננו , אפשר להבין את חיבוק הידיים וההשתקה של השמדת יהודי אירופה בימי השואה, כאשר רוב הממסד היהודי באמריקה נמנע מהפעלת לחץ מסיבי על הנשיא רוזוולט, עוד לפני שארה”ב נכנסה למלחמה. היהודים לא יצאו לרחובות, וידיעות על ההשמדה הוצנעו בירכתי העמודים האחוריים של הניו יורק טיימס שהיה בבעלות ובעריכת יהודים, רק כדי שיהודי ארה”ב לא יואשמו חלילה שהציבו את טובת בני עמם מעל מה שנתפס בעיני הבדלנים האמריקאיים כטובת אמריקה. שלא יגידו שהיהודים גררו את אמריקה למלחמה. ואם אז זה היה לכאורה כדי למנוע מלחמה – היום זה רק כדי לנצח את טראמפ.
ומה עם האינטרסים של ישראל? האינטרסים של המפלגה הדמוקראטית בארה”ב ושנאת טראמפ כנראה חשובים יותר. מי שמאשים את נתניהו, ואת ההתנחלויות ו”הכיבוש” בנתק שנוצר בינינו לבין השמאל היהודי בארה”ב, צריך היום להבין כי אין להתרחקות הזו שום קשר לישראל. זה לא אנחנו. אלו הם.
ואצלנו ?
האופוזיציה אצלנו הייתה “ממלכתית” מאד לא רק בתגובותיה הראויות על חיסולו של אבו אל עטא. גם כשהגיבו על חיסולו של סולימני הם היו פטריוטים ישראלים מובהקים, ולא עשו את החשבון הפוליטי הקטנוני “טראמפ-תומך-בנתניהו-ולכן-אנחנו-נגד-כל דבר-שטראמפ-עושה”. גנץ, לפיד, עמיר פרץ וליברמן ברכו את טראמפ. ורק עופר כסיף צייץ: “אם הבריונות האמריקנית תעלה בחיים ישראלים הדבר יהיה על ידיו של טראמפ ושל חברו העבריין הנמלט נתניהו”. וח”כ עוסאמה סעדי אמר “ארצות הברית היא ראש הנחש. ישראל וארצות הברית גוררת את האזור לאסון. אמריקה מבצעת טרור”. אך אין תופסים אדם בצערו. מותו של אויב גדול של ישראל הסב להם בודאי צער רב.
ואם לשוב לכותרת המאמר – בהשוואה לקיטוב ולפילוג בארה”ב – מצבנו עדיין טוב יותר. האופוזיציה שלנו עדיין פטריוטית .
כתבות נוספות
