בימים ההם בזמן הזה.
פרופ’ אריה אלדד
כן. אני יודע. הכותרת מיוחסת בדרך כלל לימי החנוכה ולפורים, והיא חלק מתפילת “על הניסים” שאנו מוסיפים בימים אלו לתפילת “שמונה עשרה”, לברכת המזון ובהדלקת נרות החנוכה. אלא שפשוטו של ביטוי – ציון מאורע קדום ביום התרחשותו. והשבוע ציינו מאורע שהתרחש לפני 2611 שנים. בעשרה בטבת שנת 588 לפני ספירת הנוצרים . היום בו חנו צבאות נבוכדנצר מלך בבל סביב חומות ירושלים והטילו עליה מצור. כשנה וחצי לאחר מכן , בט’ בתמוז- נפרצו החומות. וחודש לאחר מכן נחרב בית המקדש הראשון. תמה ממלכת יהודה והחלה גלות בבל. הימים הללו נחרטו בדברי ימי העם היהודי לזיכרון עולם. ימי תענית לציון החורבן.
לכאורה – משנבנה בית המקדש השני – כבר לא היה טעם להתאבל על החורבן הראשון. והנביא זכריה ניבא כי “צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים”. ואכן, שבעים שנה, לאחר חורבן בית המקדש הראשון, עם שיבת ציון ובנין הבית השני – התבטלו הצומות ( למעט ט’ באב). בית המקדש השני עמד על תילו למעלה מחמש מאות שנה. ומשחרב בט’ באב בשנת 70 לספירה – שבו וציינו את תאריכי המצור ופריצת החומות, וביטול קרבן התמיד וחורבן הבית, וקבעו אותם לימי תענית לדורות. היהודים קיימו אותו אלפיים שנה. ומי שלא קיים, מי ששכח – נפלט, התבולל ונעלם מהעם היהודי.
זה כוחו של הזיכרון הלאומי. בלעדיו – לא היינו זוכים גם לשיבת ציון בימינו. וכל אלו הסבורים שרק הציונות המדינית של הרצל, והחלוצים והלוחמים בימינו הם שחוללו אותה, ואין משמעות לאותם כיסופי גאולה ובנין הבית – טוב שיזכרו מה כתב ברל כצנלסון, ממנהיגיה הבולטים של הציונות הסוציאליסטית, החילונית, בארץ ישראל. בשנת 1934, לאחר ששמע כי אחת מתנועות הנוער קבעה יציאה למחנה קיץ ביום ט’ באב כתב ב”דבר” : “מה ערכה ומה פרייה של תנועת-שחרור שאין עימה שורשיות ויש עימה שכחה, אשר תחת לטפח ולהעמיק בקרב נושאיה את הרגשת המקור ואת ידיעת המקורות, היא מטשטשת את זיכרון נקודת המוצא ומקצצת בנִימִין, אשר דרכן יונקת התנועה את לשדה? כלום היינו עוד מסוגלים כיום הזה לתנועת-תקומה לולא היה עם ישראל שומר בליבו בקשיות-עורף קדושה את זכר החורבן?…אלמלא ידע ישראל להתאבל במשך דורות על חורבנו ביום הזיכרון, בכל חריפוּת ההרגשה של מי שמתו מוטל לפניו, של מי שאבד אך זה עתה את חירותו ואת מולדתו, לא היו קמים לנו לא הס ולא פינסקר, ולא הרצל ולא נורדוי, ולא סירקין ולא בורוכוב, לא א.ד. גורדון ולא י.ח. ברנר. ויהודה הלוי לא היה יכול ליצור “ציון הלא תשאלי” וביאליק לא היה יכול לכתוב את “מגלת האש”.
• * *
ולכן בעשרה בטבת השבוע, עלה להר הבית השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר. יבורך. זו היא “קשיות העורף הקדושה של עם ישראל”. קשיות עורף מול זלזול וביטול מבית, מול אזהרות איומות שיישפך דם בגלל “הפרובוקציה” הזו. גם כשהשב”כ והמשטרה הודיעו שאין שום אתראות על מהומות או פיגועים שיחוללו ערבים אם שר בממשלת ישראל יעלה אל המקום הקדוש ביותר לעם היהודי – עדיין המשיכו להלך עלינו אימים. זו היא גם קשיות עורף לאומית הכרחית מול האיומים של החמאס . גם אותם ממנהיגי ישראל וראשי זרועות הביטחון שהיו שמחים אולי לו היה בן גביר מוותר על הביקור או דוחה אותו – הבינו כי מרגע שהטיל החמאס את איומיו השחצניים – חייבת היתה מדינת ישראל לשוב ולקבוע כי אינה נרתעת מאיומי מחבלים רוצחים . וכל אותם שופרות תעמולה שמאלניים או סתם מתנגדי הממשלה שמיהרו ללגלג על בן גביר ש”התקפל” כביכול והסכים לכאורה לדחות את הביקור – לא הודו למחרת בצניעות שהערים עליהם, שהוכיח שאינו מתקפל, וכמעט יצאו מכליהם כשעבר הביקור בשקט. ואז מיהרו לגמד אותו : רק 13 דקות. “באישון לילה” (דווקא בבקר) ו”הוא לא התפלל”. נו. יצאו עלובים פעמיים. ודומה שהם ממש כועסים על הערבים שלא השתוללו כפי שציפו מהם. והחמאס, משהחליט שאין לו ענין להגיב ולשחק את התפקיד שכתבו לו גמדי הרוח בקרבנו – הגדיר את הביקור כ”ניצחון”. והג’יהאד האיסלמי ירה רקטה שהתפוצצה ברצועה. נו טוף.
אמת נכון : הביקור בהר גרר גינויים. “יתד נאמן” גינה את “הפרובוקציה המסכנת חיי יהודים”. ארה”ב הודיעה שהיא מתנגדת לפגיעה בסטטוס קוו במקומות הקדושים בירושלים. כנ”ל צרפת. כבר שרדנו גינויים חריפים מאלה. ירדן זימנה את השגריר לשיחת נזיפה. והרי בכל פעם שהערבים משתוללים בהר הבית הירדנים מזמנים אותו לשיחה כזו. גם בימי ממשלת בנט-לפיד. יש אומרים שאיחוד האמירויות דוחה את ביקורו של נתניהו , וסעודיה לא תמהר לכרות איתנו הסכם שלום היסטורי בגלל הביקור. נחיה ונראה. ואם מחר, חלילה יקום ערבי לרצוח יהודי – הרי כבר היום מוכנות נצורות באשפותיהן, תגובות כל המזהירים והמתריעים, שהנה, כפי שצפו מראש, נשפך דם בגלל עליית בן גביר להר. כאילו שכחו שכבר שלשום ובשבוע שעבר התירוץ לטרור היה חיסול מחבל בג’נין, ולפני שבועיים – “הפגיעה באל אקצה”. כל יום, עשר פעמים ביום, משננים באוזנינו שהר הבית הוא המקום הנפיץ ביותר בארץ, בעולם. בגלקסיה. ומשום מה – כמעט תמיד רק לערבים הוא “קדוש” ו”נפיץ” ו”רגיש”. והרי רק לנו הוא המקום הקדוש ביותר בעולם. זכר חורבן הבית, התפילות לבניינו ולשיבת ציון קיימו את העם בשבעים גלויות ושבעים ריבוא רדיפות ופוגרומים. גם אם יידחה ביקור נתניהו, גם אם האו”מ יגנה אותנו בפעם המי-יודע-כמה – ביקורו של השר לביטחון לאומי בהר הבית העביר מסר ברור : עם ישראל שב לארצו, לשפתו, ללאומיותו, לעצמאותו, לריבונותו – לא כדי לחיות כאן כיהודי חסות חסרי אונים ומפוחדים בגטו. חזרנו לארצנו כדי לבנות כאן את “מלכות ישראל השלישית”. וזה, כידוע, לא רק ביטוי שנשאב משירת אורי צבי גרינברג, ומההגות הלאומית ה”ימנית”, של ויאיר שטרן ואבי מורי ישראל אלדד – הרי זה ממש היה הביטוי בו נקט דוד בן גוריון לאחר כיבוש חצי האי סיני במבצע קדש. וריבונות מלאה בהר הבית, זכות תפילה ופולחן ליהודים במקום הקדוש ביותר לעם היהודי – הם ביטויים מובהקים לכל אלו. לא נוותר עליהם.
* * *
כבר ר’ יהודה הנשיא , במאה השניה לספירה, הציע לבטל את תעניות י”ז בתמוז וט’ באב, אולי משום שחשש שמא רואים בהם הרומאים ביטוי לכמיהה לבנין הבית מחדש ואולי אפילו “הסתה למרד” .הצעתו לא התקבלה.
ובימינו – בקהילות קונסרבטיביות ורפורמיות אחדות ניסו לשנות את אופיים של ימי הזיכרון. לאחר הקמת מדינת ישראל , ולאחר שחרור ירושלים והר הבית במלחמת ששת הימים – היו שביקשו לבטל את תעניות החורבן ואפילו להפכן ליום שמחה או “לקצר את הצום” כיון ש”חצי הגאולה כבר בידינו”. אבל -רוב אלו המציינים את תאריכי החורבן הלאומי האלו – לא שינו ממנהגם. וטוב שלא שינו. עוד לא הושלמה הגאולה. עוד לא נבנה הבית. 
כתבות נוספות
