מהירדן לים – ישראל. מעריב סופהשבוע 6 יוני 2025

מהנהר לים – ישראל
פרופ’ אריה אלדד

הציונות ההרצליאנית נועדה לפתור את “צרת היהודים”. הרצל התבונן בהתפרצות האנטישמיות באירופה שהתחוללה על רקע כישלון האמנציפציה ושוויון הזכויות ליהודים לאחר המהפכה הצרפתית. יהודים רבים ניסו להשתלב בחברה הנוצרית – ועוררו גלי אנטישמיות. הרי ללא האמנציפציה לא היה יהודי כדרייפוס מגיע להיות קצין בכיר ולא היה יכול “לבגוד”. אבל בשונה מאחרים הרצל זיהה את המחלה לא באנטישמיות – אלא בגלות. היהודים המפוזרים בגלויות, עקורים ממולדתם אך שומרים על צביונם הדתי והלאומי היו תופעה א-נורמלית בכל העמים שבקרבם חיו. . הרצל העריך שהאנטישמיות היא התגובה של הגויים לתופעה לא נורמלית זו. ובמקום לנסות – מה שאיש לא הצליח לפניו או אחריו – לרפא את מחלת הנפש העתיקה הזו, את שנאת היהודים, הוא האמין כי כאשר ישובו היהודים למולדתם העתיקה ויחיו ככל עם בארצם שלהם – תיעלם גם האנטישמיות.
תקוותו זו של הרצל – נכזבה. האנטישמיות חיה ומשתוללת גם כשהיהודים חיים כמיעוט בקרב הגויים וגם כתגובה לקיומם הלאומי העצמאי בישראל. התירוצים לאנטישמיות, לאנטי ציונות ולאנטי ישראליות אולי שונים. פעם הם דתיים, פעם חברתיים, פעם מתודלקים מהטפות שטניות של כמרים או אימאמים ופעם מתעמולה ערבית החוברת לשמאל הרדיקלי ולפרוגרסיבים במערב. פעם זו עלילת דם על שימוש בדם ילדים לאפיית מצות ופעם זו עלילת דם על רצח ילדים, טיהור אתני ופשעי מלחמה בעזה.
על כל פנים – גם אם לא הצליחה לחסל את האנטישמיות – הצליחה הציונות להקים את מדינת ישראל. מוטב היה שכל יהודי העולם היו עולים ארצה מתוך הכרה ציונית, אבל כמחציתם עדיין חיים בגלות וגם רבים מאלו שעלו ארצה הגיעו כפליטי רדיפות פוגרומים והשמדה, ורק בישראל יכלו למצוא מקלט. עדיף היה מקור חיובי לציונות. לא ציונות קטסטרופה ו”מקלט בטוח” מרדיפות. אבל גם אם מתוך “שלא לשמה” – הגענו לעצמאות מדינית וחובה לברך עליה, גם בדיעבד, בשם ובמלכות. רבים מהחרדים שאינם מתגייסים לצה”ל הם גם אלו שאינם אומרים הלל ביום העצמאות, ומקצתם אינם מאמינים שהקמת המדינה היא חלק מתהליך גאולת ישראל. ומנגד – רבים מתוך אלו המעקמים פרצופם ואומרים שזו לא המדינה שהם רוצים, כי הממשלה, כי ראש הממשלה, כי מוסר היהדות ורוח צה”ל והדמוקרטיה, ויש בהם גם שהתעוותו לחלוטין, שהיו פעם גיבורי ישראל ועתה הם עוכרי ישראל והפכו עצמם לשותפים פעילים לגרועים שבשונאינו, בעזה ובהאג ובפריס, ומהדהדים כאן את עלילות הדם – גם הם אינם מברכים את מדינת ישראל, גם בדיעבד, בשם במלכות. אלו ואלו יחזרו בתשובה – או ייעלמו מכאן.
*

ממש כך גם לגבי ההתיישבות היהודית בכל חלקי הארץ. לפני קום המדינה גאלו אדמות וקנו קרקעות בכסף, הקימו יישובים, האמינו שדי יהיה בכך כדי שהארץ תהיה שלנו, ולעגו למי שטען, ש”ארץ נכבשת בדם” . ואכן – לא התקיימה הארץ בידינו לפני שנלחמנו ושילמנו מחיר דמים כבד על כל דונם, בין שנרכש בכסף מלא ובין שזכינו בו במלחמה ולאחר מכן הקמנו יישובים פורחים על חורבות יישובי האויב שניסה להשמידנו ונמלט או גורש. וכך גם ביהודה ובשומרון. ראוי היה שנתיישב בכל שטחי המולדת ששחררנו בששת הימים על פי תכנית סדורה, בשם ובמלכות ובממלכתיות, ולא כ”תגובה ציונית הולמת” על פיגועים ורציחות, ולא בגניבה ובהסתר, בהקמת “שכונות” ליישובים קיימים, ו”מאחזים” שמנהלים עליהם מאבקים משפטיים במשך שנים כדי להכשירם ולהלבינם. כך ראוי היה. אבל לא זכינו. אם בגלל התנגדות ואיומי מדינות זרות, גם ידידות, ואם בגלל הססנות מנהיגינו ואם בגלל התנגדות יהודים מבית, שהאמינו שאם ניסוג מלב המולדת ונקים כאן מדינה פלשתינאית נזכה בשלום. היישובים היו בעיניהם מכשול לאותו שלום , שהיה בהזיותיהם “ממש כפסע”. ו”במרחק נגיעה”. ולמרות כל ההתנגדויות מבית ומחוץ – הקמנו מאות יישובים ביו”ש. חצי מיליון יהודים יושבים בחבלי המולדת הללו. וזכינו להציב עובדות בלתי הפיכות בשטח. גם אם לא מלכתחילה – הרי בדיעבד. וגם על כך חייבים לברך
*
נשיא צרפת יוזם ועידה בינלאומית שתתכנס בעוד שבוע בפאריס. ושבוע לאחר מכן, עם סעודיה, באו”מ – במטרה להכריז על הכרה במדינה פלשתינאית. כמה מדינות חשובות שבעבר התנגדו להכרה חד צדדית כזו כבר הביעו בה תמיכה. ישראל מתנגדת ליוזמה. אם בשנות ההזיה של אוסלו עוד היו אצלנו מי שהאמינו בה – באו שנות האינתיפאדה , ואחריהן ההתנתקות ואחריה טבח ה-7 באוקטובר והותירו היום פחות מ10% מהיהודים בישראל שתומכים בהתאבדות הלאומית הזו. אפילו דוד גרוסמן הבין מיד לאחר הטבח שהחלום הזה – לשיטתי ההזיה הזו – התרחק מאד. גם בקרב הפלשתינאים יודעים רבים שאין לתכנית שום היתכנות. אבו מאזן בשלהי ימיו אולי עוד תומך בה, אבל לא סופרים אותו, לא בעזה, לא בג’נין וטולכרם, גם לא בחברון או בשכם. לו היו מתקיימות בחירות בשטחי הרש”פ – חמאס היה זוכה. ולחמאס אין ענין ברעיון שתי המדינות אלא בהשמדת ישראל. אבל התנגדות שני הצדדים אינה מונעת ממקרון לנסות לפגוע בישראל ולהצטייר כגורם בינלאומי חשוב. הוא מאיים על ישראל, ינסה להוביל סנקציות נגדנו במועצת הביטחון, נזדקק לוטו אמריקאי, אבל בתחומי האיחוד האירופי יוכלו מקרון ושותפיו לגרום לנו נזק רב
אבל ניתן להוציא מתוק מעז.
לכתחילה צריכה הייתה ישראל להכריז על ריבונות מלאה בשטחי יו”ש למחרת מלחמת ששת הימים. בד בבד עם החלת הריבונות על ירושלים. זה לא קרה, אבל גם אם לא מלכתחילה – גם בדיעבד טוב. גם על רמת הגולן החיל בגין ריבונות רק כדי לפצות ולכפר על עקירת היישובים מסיני כחלק מהסכמי השלום עם מצריים. שנים איימו עלינו בסנקציות ובהכרה במדינה פלשתינאית אם נעז לספח. אבל כך מתחייבים מקרון ושותפיו לעשות בקרוב, גם בלי סיפוח. ולפיכך יש להקדים תרופה למכה. ישראל הרשמית כבר הזהירה את האירופאים שתגובתנו להכרה חד צדדית במדינה פלשתינאית תהא החלת ריבונות. אך כיון שמקרון ממשיך ומסלים את התקפותיו ומגייס שותפות נוספות לצעדיו העוינים – נפתח חלון הזדמנויות חשוב : נפנוף בשוט אינו יעיל כאיום לאחר השימוש בו, ישראל צריכה להחיל ריבונות על יו”ש לאלתר. ריבונות כזו תטרפד את המהלך האירופי. הם אמנם לא יכירו בהכרזה הישראלית. כשם שאינם מכירים גם בירושלים ובגולן. אבל אט-אט הם משלימים למעשה. ארה”ב – גם להלכה. כך יהיה גם לגבי יהודה , השומרון ובקעת הירדן. יגנו, ימחו, יכריזו על חרם – ובסוף יתרגלו.

יש שיטענו שהחלת הריבונות צריכה להיות מתוכננת לפרטי פרטים לפני שנכריז עליה. היועמ”שית תנסה להטיל אלף “מניעות משפטיות” מומצאות. הבלים. גם “המדינה הפלשתינאית” שמקרון ושותפיו מתכוונים להכיר בה אינה קיימת כלל, לא תיתכן, וודאי שאינה תכנית מפורטת המנסה להתמודד עם סוגיות היסוד של הסכסוך. ולפיכך עלינו לצאת לדרך בהכרזה עקרונית האומרת : מהירדן לים – ישראל.