דף הבית > מאמרים > על החללים. מעריב סופהשבוע 21 אפריל 23
21/04/2023
על החללים. מעריב סופהשבוע 21 אפריל 23

על החללים
פרופ’ אריה אלדד
בכל הארץ תישמע הצפירה.
כל מי שחי בארץ הזאת מכיר אותה. שמענו אותה בימי הזיכרון לשואה ולגבורה. שמענו אותה בימי הזיכרון לחללי צה”ל. ואף שהקול לכאורה אותו קול – אי אפשר שלא לזכור כי בכל מערכות ישראל, במאה השנים האחרונות, נהרגו כאן פחות יהודים ממה שנרצחו ביום השמדה אחד בבית החרושת האדיר להשמדת העם היהודי בפלנטות אושויץ-טרבלינקה-בלז’ץ-סוביבור-מאיידנק ובכוכבי האפר שסבבו אותם.
וביום הזיכרון הקרוב שוב תישמע הצפירה. כדי שנעצור הכול. כדי שנשתוק. כדי שבשתיקה הזאת נוכל להתייחד עם אלו שנפלו כאן ונשק בידם. או נרצחו בידי אויבינו הרוצים להכניע אותנו. לגרש אותנו מכאן. שלא תהיה ישראל עוד.
“הקשיבו לצפירה הזאת :
היא עשויה מקולותיהם של כל אלו שאין להם עוד קול.
והיא מהדהדת בחלל.
מלה מורכבת : חלל.
עברנו מלא חללים. ילדים שלמדו אתנו בכיתה. שהיו איתנו שם, שהלכנו איתם לטיול ההוא. שגרו לידינו.
רחובותינו הפכו לשדות מוקשים של זיכרונות : כל מי מאיתנו שגדל בארץ הזאת הולך בה כמו בשדה מוקשים. בכל רחוב מרחובות ילדותנו חסר מישהו.
כאן גר יגאל, שהתפוצץ בשמים מעל דמשק. כאן גר יורם, שנהרג בצליחה על הגשר. כאן גרה חני, שהיתה נשואה לאריק, שנפל בלבנון. ואנחנו הולכים לפגישת עבודה עם יוסי וזוכרים שיוסי מעולם לא זכה להכיר את דויד אביו. כי דויד נהרג בקרב על ירושלים. והזיכרון שלנו מלא באלו שהיו : את הבית הזה הוא בנה. היא היתה משחקת כאן.
הזיכרון של מי שגדל בארץ הזאת מלא חללים.
מלה מורכבת. חלל, לכאורה היא מתארת מישהו שמת. שאיננו. אבל עובדה: הם עודם מי שהיו. לא השתנו. כל מה שהיה בהם – נותר. החללים הם בנו. לנו הם חסרים, בנו יש חורים ריקים, מקום שהם תפסו פעם, ואין איש יכול למלאו. אנחנו הולכים וחסרים והם אינם משתנים. החלל איננו מי שמת, אלא מה שהוא מותיר אחריו בנו.
צאו וחשבו : כל מתינו וכל חללינו. יותר משתי רבבות שנהרגו במערכות ישראל במאה שנות שיבת ציון ותקומת ישראל. הם, והילדים והנכדים שיכלו להוליד. איזה חלל עצום יכלו למלא. כמה מלאים יכולנו להיות, ובאיזה תוכן. אילו איכויות היו לאלו שהלכו בראש ונפלו, והתפוצצו בשמיים, ומעבר לגשר, בירושלים ובשומרון וביהודה.
יש בנו אלו שרק איבדו חבר, שכן, קרוב.
ויש בנו אלו הנושאים עמם את מתיהם לכל מקום, בכל אשר יהיו, וזה משפט קיומנו בארץ הזאת.
חייל אדיר איבדנו, כדי שנוכל לחיות והדגל הזה מתנופף מעל לראשנו כאנשים יהודים חופשיים במולדתם. על אדמתנו שהיא שלנו ולא של שום עם אחר בעולם. בזכותם, ולא בחסדי זרים”.
את הדברים האלה אמרתי לפני כעשרים שנה באזני משפחות שכולות , באחד מבתי העלמין אליו נשלחתי כנציג הכנסת. והדברים נכונים גם היום.
אבל השנה מתגנב חשש ללב. שאת קדושת היום הזה יחללו מי שירצו להפוך את בתי העלמין לבימת הפגנות פוליטיות. לגרש במגפונים וחצוצרות פלסטיק מבתי הקברות את סמלי המדינה, נציגי הכנסת והממשלה. כי הם משוכנעים שהם נלחמים בדיקטטורה. ובשם המחאה הזאת הם מוכנים לגרור גם את החללים הפרטיים שלהם מקברותיהם. להפוך אותם לכרזת-קרטון-של-הפגנות. להפוך את החללים למכשיר. לזכר מלחמת המקבים נקבע חג החנוכה. ובו אנו מדליקים נרות, ואומרים : הנרות הללו קודש הם, ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד. למען המתים ולמען החיים – אל תשתמשו בהם. הפיכת החלל הפרטי שלכם לפלקט קרטון לא תמלא את החלל שבכם. היא תוזיל אותו. גם בצד השני נפערו חללים. אלו ואלו נלחמו כתף אל כתף ונפלו יחד. ועכשיו אתם אומרים לגייס את המתים שלכם ולשסות אותם במתים שלהם? לחולל מלחמת-אחים-מתים? גם בדומיה יש עוצמה אדירה. הכריזו על יום דומיה. איש לא יחשוד בכם כי התקפלתם.
אלפי משפחות שכולות כבר פנו לארגון “יד לבנים” וביקשו למנוע בואם של שרים וחברי כנסת לטקסים בבתי הקברות. אבל השרים הם נציגי המדינה. לא נציגי הרפורמה המשפטית. בבתי העלמין חברי הכנסת אינם נציגים של “העבודה” ולא של “עוצמה יהודית”. הם נציגים של העם. אסור למנוע את בואם. והרי הדגל שלנו המורכן לחצי התורן ביום הזיכרון הוא אותו דגל המונף ברבבותיו במחאות. המפגינים אינם מוותרים על המדינה וסמליה בהפגנות ואל להם לבעוט במדינה ביום הזיכרון. אותה מדינה שעל הגנתה נלחמו ולמענה נפלו כל חללינו.
אני מקווה, כמעט בטוח, כי איש מנבחרי הציבור שיבואו לייצג את המדינה בטקסי הזיכרון לא ינצל את המיקרופון ואת מערכת ההגברה כדי לשאת נאום פוליטי, בעד או נגד. גם אותם אני מזמין לשתוק. והרי כבר אמר משורר התהלים :” לְךָ֤ דֻֽמִיָּ֬ה תְהִלָּ֓ה אֱלֹ֘הִ֥ים בְּצִיּ֑וֹן”. ואם הם ממש מוכרחים להגיד משהו על ישראל ואויביה – מוטב יקראו מתוך “מזמור לאסף” : “.. אֱלֹהִים אַל-דֳּמִי-לָךְ; אַל-תֶּחֱרַשׁ וְאַל-תִּשְׁקֹט אֵל. כִּי-הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ, יֶהֱמָיוּן; וּמְשַׂנְאֶיךָ, נָשְׂאוּ רֹאשׁ. עַל-עַמְּךָ, יַעֲרִימוּ סוֹד; וְיִתְיָעֲצוּ, עַל-צְפוּנֶיךָ. אָמְרוּ–לְכוּ, וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי; וְלֹא-יִזָּכֵר שֵׁם-יִשְׂרָאֵל עוֹד… אֱלֹהַי, שִׁיתֵמוֹ כַגַּלְגַּל; כְּקַשׁ, לִפְנֵי-רוּחַ. כְּאֵשׁ תִּבְעַר-יָעַר; וּכְלֶהָבָה, תְּלַהֵט הָרִים. כֵּן, תִּרְדְּפֵם בְּסַעֲרֶךָ; וּבְסוּפָתְךָ תְבַהֲלֵם”. גם אם יתאמצו מאד לא יצליחו לחבר משהו חזק יותר. ואם הם חלילה חילונים אדוקים, הנמנעים מפרק תנ”ך מחשש “הדתה” – גם “מגש הכסף” טוב.
יש מאות אלפים מתנגדים לממשלה ולחוקים שהיא מבקשת לתקן. יש גם מאות אלפים התומכים בה. רבים מאד מכאן ומכאן. אין להם באמת צורך לגייס גם את החללים לצבאותיהם. די נזק כבר גרמו אלו ואלו למדינה. הניחו למתים.

כי מהם יש לנו אור, ומהם יש לנו כוח , ובכל עת שנדמה לנו שאין לנו עוד כוח, שעייפנו ממלחמות ומניצחונות, ובכל עת שנדמה לנו שחשוך, והשמיים קודרים – אנחנו מביטים אליהם, צלולים ובהירים ומוארים ומחייכים ,והאור הזה הבוקע מהם, יאיר גם את החללים העמוקים שבתוכנו.
ויהיו אלו חללים מוצפי אור. והוא שימלא את שורותינו.

ואז נוכל להמשיך. חיים בזכותם.

( צילום דגל המדינה בחצי התורן. בית העלמין הצבאי רחובות. ויקיפדיה)

צילום דגל המדינה בחצי התורן בית העלמין הצבאי. רחובות. ויקיפדיה

כתבות נוספות