“היחסים הגרועים אי-פעם”
פרופ’ אריה אלדד
השבוע שב ועלה סיפוח בקעת הירדן על סדר היום הציבורי. נתניהו הניח אותו שם, כנימוק חשוב להכרח להקים ממשלת אחדות לאומית, כדי לא להחמיץ את ההזדמנות ההיסטורית לספח את בקעת הירדן, לחתום ברית הגנה עם ארה”ב, ולהתמודד עם האיום האיראני.
שלושה נושאים חשובים. האיום האיראני הוא חמור ביותר. ראינו מה עוללו האיראנים לתעשיית הנפט של סעודיה בעזרת טילי שיוט ומל”טים. אבל נתניהו וכוכבי אינם זקוקים לשלושה רמטכ”לים בדימוס כדי להלחם באיראנים. הדבר האחרון שנתניהו רוצה במשבר כזה הם נותני עצות מנוסים. במקרה של הצלחה הם יקטפו את פירות התהילה. במקרה של כישלון יצטרך להסביר מדוע לא קיבל את המלצותיהם.
חוזה הגנה עם ארה”ב מספק לישראל לכאורה מטריית הגנה אולטימטיבית מול כל איום , אך הוא מקפל בחובו חסרונות קשים, הגברת התלות והצורך בקבלת אישור מוקדם לכל פעולה צבאית שהיום, במקרה הגרוע ביותר, אנחנו חייבים רק לעדכן עליה בעוד מועד, לא לקבל רישיון. וההיסטוריה המודרנית הוכיחה שכל חוזי ההגנה הללו מכובדים רק אם זהו האינטרס הישיר והמיידי של הצדדים. חוזה ההגנה והברית הצבאית בין צרפת וצ’כיה לא הביאה את צרפת לסייע לצ’כים כשהגרמנים פלשו ב1939. אם נשיא ארה”ב ירצה לסייע לישראל במקרה של התנגשות עם איראן – הוא יעשה זאת, בין אם יהיה חוזה הגנה ובין אם לא יהיה. ואם יחליט, שאינו רוצה להתערב ישאל איפה היו החיילים הישראלים ביום הפלישה לנורמנדי. ארה”ב לא סייעה לישראל ערב מלחמת ששת הימים אך הפעילה רכבת אוירית עם אספקת נשק במלחמת יום הכיפורים. מעולם לא ביקשנו שחיילים אמריקאיים יבואו ויילחמו לצדנו.
אבל הנושא השלישי אותו שלף נתניהו – סיפוח בקעת הירדן המצריך לטעמו ממשלת אחדות הוא המופרך מכל. נתניהו יודע יפה שאינו זקוק לרוב בכנסת כדי לספח את בקעת הירדן. הוא לא זקוק בכלל לכנסת. אין צורך בחקיקה. “פקודת סדרי המנהל והמשפט” מ1948, וליתר דיוק סעיף 11 ב’ בחוק הזה ( שנוסף לחוק ב1967 ומכוחו סופחה ירושלים המזרחית) קובע : ” המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה יחולו בכל שטח של ארץ־ישראל שהממשלה קבעה בצו.” נתניהו יכול לכנס את הממשלה, להצביע ולפרסם צו. וזהו זה. “כחול לבן” תומכת. וכבר התפרסם כי כשניסו לגייס את תמיכת הימין החדש של בנט הבטיחו לו לספח את בקעת הירדן. השמאל והערבים יתנגדו כמובן, אבל הם יתנגדו לכל החלטה כזאת, בין אם תתקבל על ידי ממשלת נתניהו הנוכחית ובין אם תהא זו ממשלת אחדות שתחליט כך. גם הערבים ביש”ע יתנגדו כמובן. אולי אפילו יארגנו מהומות. גם ממלכת ירדן תביע מחאה, אם כי אין ספק שהם מעוניינים בחייץ ישראלי בינם לבין אחיהם הפלשתינאים ביו”ש.
אבל יש במערכת הביטחון הישראלית כאלו המתנגדים לסיפוח. דומים לאלו שתמכו בויתור על הגולן במסגרת “הסכם שלום” עם אסאד, מאותם “מומחים” שהבטיחו שיפור במצב הביטחוני אם ניסוג מעזה בהתנתקות. וכיון שעתה אין הם סומכים על הערבים שימנעו מאיתנו לספח את הבקעה – הם מפזרים איומים ו”הערכות” שירדן תבטל את הסכם השלום איתנו עם נעיז לספח את הבקעה. בחדשות 12 הם צוטטו השבוע כאומרים שסיפוח כזה יעורר גל מחאות חריף בירדן, המלך עבדאללה לא יעמוד בלחץ המחאה וייאלץ להשעות את הסכם השלום בין ממלכתו לישראל.
כל הערכה ביטחונית שמנסה לנחש כוונות והחלטות פוליטיות ( בניגוד לנתוני עוצמה ) – נשענת תמיד על תפיסה מדינית, עמדה פוליטית ומשאלות לב של המעריך. לא על מודיעין מדויק. אבל שנאת ישראל המבצבצת מההתבטאויות הירדניות מספקת למומחים הללו מצע מוצק להערכותיהם. המדיניות הירדנית בעשור האחרון היא אנטי ישראלית קיצונית ברמת ההכרזות והפעילות הדיפלומטית, יחד עם להמשך שיתוף פעולה ביטחוני ואסטרטגי מתחת לשולחן. המלך עבדאללה, בניגוד לאביו חוסיין, אולי שונא אותנו, אבל, בדומה לחוסיין תלוי בנו לחלוטין. שיתוף הפעולה במלחמה בטרור משרת אותו יותר ממה שהוא משרת אותנו. הוא זקוק למים שלנו. לגז מ”לוויתן”. אבל מתוך שהוא מכיר היטב את רפיסות הממשלה הישראלית ביחסים איתו – אינו מהסס להגדיר את יחסי ישראל-ירדן כ”גרועים ביותר אי פעם”. עבדאללה לא מהסס ליישם את הסעיף בהסכם השלום שהגדיר כי אחרי 25 שנה יחזרו שטחי צופר ונהריים לירדן. עבדאללה התעלם מההבנות בע”פ שהיו מונחות ביסוד ההסכם כי ההחכרה יכולה להימשך, כמעט אוטומטית, בהסכמת הצדדים. אם ישראל היתה מאיימת בסנקציות – היה נמצא פיתרון. אבל ישראל ויתרה מראש ובלא מאבק.
בשבוע שעבר קיים צבא ירדן תרגיל הגנה רחב היקף שדימה מערכה צבאית נגד “היישות הכובשת שמעבר לנהר”. התרגיל נקרא “חרבות כראמה” כדי להזכיר לנו את הכישלון הצבאי שלנו בפעולת כראמה ב1968. יש טוענים שבתרגיל הזה השתתפו גם 16 מסוקי הקרב שקיבל עבדאללה מאיתנו כמתנה ב2015, כדי שיוכל להילחם בדאעש.
בשבוע שעבר תועדו גם כוחות כיבוי והצלה ירדניים מתאמנים ברחבת הר הבית. לחוצפה שלהם אין הרבה גבולות. אבל קשה להאמין כי הכבאים הירדניים חצו את הירדן באישון לילה ובהיחבא, בלי לקבל אישור ממשלת ישראל. זו היתה סטירת לחי לריבונות ישראל בהר הבית סטירה המגיעה בדין למדינה שאינה מקפידה על ריבונותה.
“ירדן היא פלשתין” אינה רק סיסמא או תכנית מדינית. זוהי עובדה. כך התבטא המלך חוסיין פעמים רבות. כשהוא מציג את עמדתו המסורתית שהוא המלך של הפלשתינאים. 70% מאזרחי הממלכה הם פלשתינאים על פי הגדרתם והגדרת אונר”א. המלכה ההאשמית משתרעת על 75% משטחי פלשתינא-א”י המנדטורית. ולכן “ירדן היא פלשתין ופלשתין היא ירדן”. וכאשר יימאס לפלשתינאים להיות אזרחים סוג ב’ במדינתם – ייפטרו מבית המלוכה או יותירו לו תפקידים סמליים בלבד, ויקימו בעבר הירדן המזרחי את ” הרפובליקה הפלשתינאית” בה יבואו לידי ביטוי השאיפות שלהם להגדרה עצמית ולמדינה. בכך יאבדו את המעמד היקר להם מכל יקר – של עם מסכן שאין לו מדינה. אבל כמה זמן אפשר לחיות ממסכנות, תחת דיקטטורה של בדואי מחיג’אז שהובא לארצם בידי הקולוניאליזם הבריטי לפני מאה שנה?
זו הסיבה העיקרית לכך שהמלך עבדאללה מהלך בזהירות בין רצונו להצטייר כנאמן לעניין הפלשתינאי, ובין חששו מהתחזקות שלהם. נוח לו להאשים את ישראל ב”כיבוש אכזרי” , כשהוא מקווה שיום אחד תקום ממשלת שמאל בישראל שתהיה נכונה להקים מדינה פלשתינאית ביו”ש,. אבל גם אז – יעדיף לראות את צה”ל בבקעת הירדן, ולא את גדודי החמאס .
ולכן – גם על רקע היחסים המתוחים עם ירדן חייבת ישראל לנצל את שלהי הקדנציה הראשונה (ואולי גם האחרונה) של טראמפ – ולספח את בקעת הירדן. ואם עבדאללה ישחק “ברוגז” כהערכת גורמי הביטחון שלנו – שישחק. הוא יהיה המפסיד העיקרי, וכמאמר השיר – עוד יחזור על ארבע אל הרפת.
כתבות נוספות
