בימים ההם בזמן הזה.
פרופ’ אריה אלדד
בשנת 167 לפני ספירת הנוצרים טימא אנטיוכוס את בית המקדש. הציב “שיקוץ משומם” על המזבח. אסר על שמירת שבת וברית מילה. הכריחו יהודים לאכול חזיר. כשהגיעו למודיעין וביקשו לאכוף את חוקיהם אלו – פרץ המרד. רבות טרחו ההיסטוריונים להסביר מדוע אותם יוונים, בני האומה הנאורה, שהוציאה מתוכה פילוסופים ומשוררים, מחזאים ופסלים, האומה שהיתה כובש נאור בכל אשר הגיעו – מדוע התנכלו דוקא ליהודים. מדוע יכלו לקבל בשוויון נפש פולחן כל אל ברחבי האימפריה שלהם – ורק את פולחן אלוהי ישראל בירושלים לא יכלו לשאת? על מה יצאו גזרות השמד?
ואף שהתשובה ברורה ופשוטה ראוי לשוב ולחזור עליה גם בימינו. דת אלילית, שאלים רבים שוכנים באולימפוס שלה, אינה מתקשה לקבל גם אלים אחרים, אלי מצריים ופרס וסוריה. יש להם אלף שלהם – יש מקום לעוד כמה מאות. וגם כל העמים האחרים היו “פלורליסטים” ולא איכפת היה להם איך קוראים לאל הים, לאל המלחמה. ואם דרשו הכובשים להציב בבית מקדשם את פסל השליט – למה לא?
ורק היהודים, שהאמינו באל אחד, שאינו נראה, ואין לעשות פסל או ציור בדמותו, והם לועגים לכל עובדי האלילים ופסליהם, ומסרבים להכיר באלוהותם – רק הם לא היו מוכנים להיכנע לתרבות יוון. כי המאבק היה עקרוני. מאבק על ריבונות. ריבונות האמונה האחת ואין בלתה. לא ייתכן “פלורליזם” ואין פוסט מודרניות. אין “גם אלוהיך אל ” . אמת אחת ולא שתיים. המאבק היה מאבק שליטה. לא שליטה מדינית או פוליטית, כי המאבק הזה הוכרע בכוח כידוני הפלנקס היווני שכבשו את הארץ מידי כובשיה הקודמים, מלכות פרס. אבל לפתע נתקלו כאן היוונים במאבק על ריבונות דתית-רוחנית. היהודים שנאלצו להכיר בכיבוש הצבאי והמדיני סרבו להכיר בכיבוש הרוחני. הויכוח היה “מי קובע”. מי מוסמך להורות למי לסגוד : המושל היווני שהכידון והשוט בידו, או הכהן המקומי לאל בלתי נראה ובלתי פשרני בעליל . היוונים “הנאורים” נתגלו כחשוכים מאד, כאלו שאינם מסוגלים להכיל באמת שאינה האמת שלהם. ההתנגשות היתה בלתי נמנעת.
ההתנגשות שהתרחשה השבוע בין שר המשפטים אוחנה ליועמ”ש מנדלבליט היתה דווקא נמנעת. אבל לשני הצדדים היו סיבות טובות להביא להתנגשות ולא לחמוק ממנה. ובאמת – אין זו התנגשות פרסונאלית, אלא בין שתי תפיסות עולם. התנגשות בין רשויות על השאלה הכוחנית הפשוטה : מי קובע? הממשלה העומדת בראש הרשות המבצעת, המייצגת ישירות את הרשות הנבחרת בידי העם שהוא הריבון, או הרשות השופטת ושלוחותיה בתוך הרשות המבצעת, הטוענת לנאמנות בלבדית לחוקי המדינה. וליתר דיוק – לפרשנותם לחוקים אלו.
מובן מאליו שזהו המשך הויכוח האם היועץ המשפטי לממשלה הוא יועץ או מחליט. האם בית המשפט העליון עליון גם על הרשות המחוקקת, יכול לבטל את החוקים שמחוקקת הכנסת, המשך לויכוח העמוק האם לשון החוק המפורשת קובעת, או פרשנותו ההפוכה בידי השופטים. ויכוח ישן. באלף מקרים קודמים השכילו הרשויות לעקוף אותו. למצוא שיווי משקל, להימנע מהתנגשות. אבל השבוע חתרו שני הצדדים להתנגשות כוחנית.
היועמ”ש התעקש על המועמד שלו לתפקיד ממלא מקום פרקליט המדינה. וגם אם הוסיף אחר כך שמות אחרים קבע כי רק הוא קובע. שר המשפטים כנציג הממשלה אינו אלא חותמת גומי. מנדלבליט גם נקב בשם הנבחר . הוא רצה התנגשות שתסרס את שר המשפטים, את הממשלה.
ושר המשפטים שש אלי התנגשות, גם הוא לא נמנע מפרובוקציה. אולי יכול היה להיפגש בארבע עיניים עם היועמ”ש ולהסביר לו שאין טעם בהתנגשות. שיש צורך לכבד, אפילו למראית עין את לשון החוק המפורשת הקובעת מי ממנה את פרקליט המדינה. שגם השר מבין כי אי אפשר לכפות על היועמ”ש פרקליט מדינה שהוא אינו יכול לעבוד איתו. ולכן יש למצוא פשרה. אבל אוחנה נענה לאתגר ומינה מועמדת אחרת. אולי לא בכירה כמו המועמד של היועמ”ש. אולי לא מנוסה כמוהו. אבל גם היא פרקליטה מכובדת עם ותק של כמעט שלושים שנה בשירות המדינה.
וההתנגשות הפכה למלחמה גלויה. המורסה מאיימת לפקוע.
בשולי הדברים ראוי גם להעיר כי אם למשל היה זה דוקא היועמ”ש שהיה ממליץ על הפרקליטה : אשה ממוצא מזרחי, ושר המשפטים היה פוסל אותה ומציג מולה מועמד משלו, גבר אשכנזי, היו שדולות הנשים פוצחות בצווחות : שוביניזם , אפלייה, הדרה, הקטנה. ומקופחים מקצועיים מבני עדות המזרח היו זועקים נגד גזענות, ואפלייה. אבל כיון שדוקא “בני האור” הציגו את הגבר האשכנזי, ואילו שר המשפטים, הומוסקסואל מוצהר, בן עדות המזרח ולאסונו – ימני הנאמן לנתניהו, הוא שהעדיף את האשה המזרחית – נדם קולן של הנשים. השתתקו הלוחמים נגד הגזענות והאפליה.
תומכיו של היועמ”ש, אותם שהם בעיני עצמם “בני אור” בלתי נלאים, הנאבקים על שלטון החוק, אך לא ממצמצים לרגע כשהם טוענים גם בשם הפרדת הרשויות ,מיהרו לטפס על עצים ענקיים : “אי סבירות קיצונית”, “החלטה שדגל שחור מתנוסס מעליה” ” לא יעלה על הדעת שראש הממשלה הנאשם בפלילים ימנה שר משפטים כדי שזה יבחר לו תובע שיהיה ‘חייב’ לו”(כאילו אינם יודעים שממלא מקום פרקליט המדינה אינו קובע דבר בתיקי נתניהו, וכל ההחלטות החשובות כבר התקבלו או שיתקבלו בידי היועמ”ש). ואפילו הפליגו למחוזות רחוקים :”מהדורה חדשה של פרשת בראון-חברון”. וכיוצא באלה הפלגות וגוזמאות המודבקות על המחלוקת כדי להסתיר את הנימוקים החלשים. עניין נתניהו הוא התירוץ המסוכן ביותר במסכת הטיעונים הללו, והוא מגויס לויכוח רק כדי לצרף אוטומטית לשורותיהם את כל מתנגדי נתניהו. אבל כאמור הויכוח עתיק, עמוק, חשוב ועקרוני הרבה יותר מהדיון בנושא הנאשם נתניהו. כי מה שנתגלע כאן היתה אמת כואבת ופשוטה : שר המשפטים נגע בנקודה הכי חולה בפרקליטות ובמערכת הייעוץ המשפטי בישראל : המינויים התפורים. פרקליט בכיר בשירות המדינה אמר לי פעם שמעולם לא נכשל במכרז במשרד המשפטים כי מעולם לא ניגש למכרז שלא היה תפור בשבילו. מנדלבליט הבטיח למועמד שלו שהוא יהיה פרקליט המדינה והנה בא האוחנה הזה, זה מקרוב בא, ושבר לו את המלה. זה לא יסולח. הפלנגות של “בני האור” נזעקו מיד לדגל, נערכו עם חניתות הניסוח שלהם, הניפו דגלים שחורים ויצאו לקרב על שלטון החוק. כלומר : לא ממש על שלטון החוק הקובע במפורש ששר המשפטים מחליט, אלא קרב על הסמכות. על הריבונות. קרב לחיים ולמוות : “זה אנחנו או הם”.
ובמלחמה הזאת התגלו “בני האור” בעירומם: תאבי כוח פשוט וחשוף. בלי קישוטים . עם אפס יכולת לסבול ערעור על מה שנתפס בעיניהם כסמכותם הבלעדית.
הדברים יתגלגלו כמובן לבג”צ. וזה יצטרך להחליט אם הוא מוכן לקבוע כי שיקול דעתו של היועמ”ש עדיף על שיקול דעתו של שר המשפטים שגם לשון החוק המפורשת לצידו. זהותו של ממלא המקום כבר אינה חשובה לאיש. לפני אלפיים ומאתיים שנים, ביהודה, התחולל לא רק מרד נגד הכובשים היוונים המדכאים, לא רק מאבק על ריבונות מדינית ורוחנית . אלא גם מאבק פנימי בין רוב העם השמרני והנאמן למסורת אבותיו לאליטה מתיוונת השולטת בכוח ייחוס,ממון או בחסדי זרים. המלחמה היתה על השלטון. זו גם המלחמה הפעם.
כתבות נוספות
