חתול בשק בדלת האחורית .
פרופ אריה אלדד
ב28 בינואר השנה הכריז טראמפ בטקס חגיגי על “תכנית המאה” שלו. התכנית כללה סיפוח של 30% משטחי יהודה ושומרון – אך גם הקמת מדינה פלשתינאית (ב70% משטחי יו”ש ו120% משטחי עזה). נתניהו הבטיח כי מיד בשובו ארצה יכנס את הממשלה ויחיל ריבונות. הספיק שיעול מנומס מצידו של ג’ראד קושנר כדי לבלום את הסחף וההתלהבות של נתניהו. הימין הישראלי התעורר להבין כי התכנית רעה לישראל. אבל התכנית לא נידונה בממשלה או בכנסת ולא אושרה בהן. ונותרה כהצהרת כוונות של ארה”ב.
השבוע, ב15 בספטמבר, נחתם על מדשאת הבית הלבן הסכם השלום עם איחוד האמירויות והצהרת השלום עם בחריין.
החמוצים מהשמאל לא יכלו להתגבר על הצרבת. וכיון שכולם “לוחמי שלום” ותיקים, ורק השלום לנגד פניהם – לא יכלו לקלל בגלוי הסכם שלום. איש איש בתורו מלמל כמה מלים על “ההסכם ההיסטורי” ומיד רץ ל”אבל” שלו: שלום היסטורי, אבל לא עם האויב הנכון. הרי בסופו של דבר הסכסוך שלנו איננו עם מלכי המפרץ הפרסי נתיניהם הזרים או הבדואים שלהם. הסכסוך שלנו הוא עם “העם” הפלשתינאי, ולא נשיג שלום של אמת אם לא ניישב את הסכסוך עימם, כלומר – נעקור את ההתיישבות היהודית מיהודה ומהשומרון, וניתן לערבים מדינה בלב המולדת שלנו ועיר בירה בירושלים. ומרוב להיטותם לקטרג על נתניהו וההסכם – לא הבחינו במה שיש בו.
אבל אני, שאינני נמנה על “מחנה השלום” הנלעג והכושל הזה – אני משוחרר מהתסביך. אינני חייב למלמל כמה משפטים חלולים בשבח ההסכם – לפני שאני בא לגנות אותו.
כשהביא מנחם בגין את הסכמי השלום עם מצריים ידענו מה המחיר הנורא שמשלמת ישראל עבורו : כל חצי האי סיני, עקירת חבל ימית והיישובים לאורך מפרץ אילת. וחמור מכל אלה – הכרה אסונית ובלתי נחוצה לחלוטין ב”זכויות הלגיטימיות של העם הפלשתינאי”.
כשהביא רבין את הסכם השלום עם ירדן ידענו מה המחיר שישראל משלמת עבור “היציאה מהארון” של היחסים ההדוקים שהתקיימו כבר שנים רבות בסתר. המחיר הנורא לא היה בויתור על מובלעות צופר ונהריים אלא במעמד המיוחד שהעניקה ישראל לממלכת ירדן בהר הבית בירושלים. בפועל – זכות וטו על כל פעולה בהר וסביבותיו, ויתור למעשה על ריבונות במקום הקדוש ביותר לעם היהודי. בנוסף לכך קיבע ההסכם את המעמד של “הרשות הפלשתינאית” כמייצגת את “העם” הפלשתינאי..
גם כשנחתמו הסכמי אוסלו ידענו בדיוק מה היקף הפשע ההיסטורי שפשעו אדריכליהם נגד העם היהודי. אף שלא היו אלה “הסכמי שלום”, וישראל לא הכירה במדינה פלשתינאית – זה היה הכיוון שהתוו חותמיו. ואם לא תאוותם הבלתי נשלטת של הערבים להשיג מדינה בהרבה דם יהודי ולא בדיו על נייר – הם גם היו זוכים בה.
נתניהו , כבנו של היסטוריון, למד משגיאות קודמיו. הוא ביקש הישג אישי, תקשורתי, בינלאומי – בלי לשלם מחיר פוליטי. ולכן חתם על הסכם שלום/נורמליזציה – שלאזרחי ישראל אסור היה לדעת מה כתוב בו. חברי הכנסת לא הכירו אותו, ואפילו עינם של חברי הממשלה לא שזפה אותו. נתניהו בז לכנסת, לועג לשרי הממשלה ומשקר לעם ישראל. והוא יודע יפה מדוע. כאיש שיווק מעולה מכר לנו נתניהו הסכם שלום כ”חתול בשק”. המורל הלאומי בשפל המדרגה בגלל המגפה והמשבר הכלכלי. למה להרע אותו עוד יותר בפרטים הקטנים של ההסכם?
ההסכם עם האמירויות הוא אכן הסכם היסטורי. אבל לא מהסיבות הזניחות שנתניהו משווק לנו . הוא היסטורי כי בהסכם זה הגניב נתניהו בדלת האחורית הסכמה ישראלית לתכנית טראמפ. קרי : להקמת מדינה פלשתינאית.
אלו שטרחו לקרוא את ההסכם תמהים ודאי איפה זה כתוב. לכאורה יש בו רק הצהרות עמומות וכלליות על הצורך לפתור את הסכסוך הישראלי פלשתינאי. ואז מגיעים לפסקה התשיעית בחוזה השלום וזו מצטטת את הצהרת טראמפ ב28 בינואר השנה. זו “תכנית המאה” , הכוללת כזכור הקמת מדינה פלשתינאית. עד השבוע היתה זו הכרזה אמריקאית ששום ממשלה ושום כנסת בישראל לא אימצה ולא אישרה. עד השבוע. כגנב בלילה חתם נתניהו על הצהרת טראמפ – ורק את הסיפוח הסכים “להקפיא”. שר החוץ של האמירויות הודיע על כך במפורש במהלך הטקס. ונתניהו מחא כפיים בנימוס.
במדינת ישראל הממשלה היא הגוף המוסמך לחתום ולאשרר אמנות בינלאומיות . ואמנות עם מדינות חוץ שאושרו על ידי הכנסת – נשיא המדינה חותם עליהן . אמת נכון : להסכם “ההיסטורי” אין תוקף אם לא אושרר בממשלה. אבל הראו נא לי שר בממשלה שיעיז להיות “מכשול לשלום” אחרי שנתניהו כבר קטף את פירותיו במדשאה הדרומית. ולפיכך חתם נתניהו ( כפי שעשה רבין לפניו בהסכם אוסלו) ועשה ביודעין ובכוחנות מעשה של קביעת עובדה מוגמרת.
אבל כשם שאינני מחרחר שלום – גם פורמליסט אינני. וגם לא צבוע. לו היה נתניהו חותם על החלת ריבונות ביהודה ובשומרון – לא הייתי מדקדק עימו אם היה עושה זאת לפני שאישרה אותו הממשלה. הסיבה העיקרית להתנגדות לנוסח הזה של ההסכם חייבת להיות ההכרה במדינה פלשתינאית המקופלת בו – לראשונה בהסכם בינלאומי רשמי שישראל חתומה עליו. עכשיו גם ברור מדוע לא רצה נתניהו לחשוף את נוסח ההסכם לפני החתימה החגיגית.
אם החותמים השבוע הסתתרו מאחורי ניסוחי דיפלומטיים ומשפטיים – חתנו של טראמפ, ג’ראד קושנר לא טרח לכבס מילים ואמר בראיון לCNN כי נתניהו הסכים לותר על הריבונות, להכיר במדינה הפלשתינאית ולהציג מפה למדינה כזו. וכשטראמפ והערבים נאמו השבוע על “מסגד אל אקצה” וזכויות התפילה של כל המוסלמים בו – לא נזכר שם “הר הבית” וזכות התפילה ליהודים במקום הקדוש להם בפיו של ראש ממשלת מדינת היהודים.
השקר של “שלום תמורת שלום” נחשף על המדשאה הדרומית של הבית הלבן , והוא כתוב שחור על גבי לבן בהסכמי השלום. נתניהו רוצה פרס נובל לשלום. הוא היה מוכן לשלם עבורו בויתור על ריבונות ישראל בלב המולדת שלנו, ובהכרה חתומה בתכנית הכוללת הקמת מדינה פלשתינאית.
* * *
ערב ראש השנה.
“שלושה ספרים נפתחים בראש השנה” אומר התלמוד במסכת ראש השנה. “אחד של רשעים גמורים, ואחד של צדיקים גמורים, ואחד של בינוניים. צדיקים גמורים – נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים. רשעים גמורים – נכתבים ונחתמים מיד למיתה . ובינוניים – תלויים ועומדים מראש השנה עד יום הכיפורים. זכו – כותבים אותם לחיים. לא זכו – כותבים אותם למיתה.”
נתניהו אינו צדיק גמור. גם רשע גמור איננו. ההסכם שחתם השבוע מוסיף על רשימת חובותיו ומעשיו נגד עם ישראל. אבל יש עוד בידו לתקן, ובידי הממשלה והכנסת למנוע את פשע הגנבת ההכרה במדינה פלשתינאית בדלת האחורית. תכלה שנה וקללותיה תחל שנה וברכותיה. שנה טובה , יהודים.
כתבות נוספות
