דף הבית > מעריב סופהשבוע > שובה של האוטונומיה? מעריב סופהשבוע 11 אוקטובר 2019
11/10/2019
שובה של האוטונומיה? מעריב סופהשבוע 11 אוקטובר 2019

שובה של האוטונומיה?
פרופ’ אריה אלדד

כמה ערבים חיים ביהודה ובשומרון? תלוי את מי שואלים. “הרשות הפלשתינאית” של אבו מאזן אומרת שיש כמעט 3 מיליון. ויש דמוגרפים ישראלים חשובים שמקבלים את ההערכה הזאת. צוות דמוגרפי אחר במרכז בגין סאדאת של אוניברסיטת בר אילן, אומר שהפלשתינאים מרמים ביותר ממיליון . בין כך ובין כך – מדובר בהרבה ערבים.
על פי תכנית החלוקה של האו”מ מ1947 היו שטחי יהודה ושומרון אמורים להיות חלק ממדינה ערבית. אבל זו לא קמה מעולם, ( ויש לקוות כי לעולם גם לא תקום), בעיקר משום שממלכת ירדן פלשה לעבר הירדן המערבי, כבשה את השטח וסיפחה אותו. העולם ( למעט אנגליה ופקיסטן) לא הכירו בסיפוח . במלחמת ששת הימים שחררה ישראל את יו”ש מהכיבוש הירדני ומאז , כבר 52 שנים השטח נתון ב”תפיסה לוחמתית”. הימין רואה בו חלק מרכזי במולדת שלנו שיש להחיל עליו את החוק הישראלי. השמאל רואה בו שטח כבוש שיש למסור אותו לידי הרש”פ כדי שתקום בו מדינה פלשתינאית עצמאית. ירדן ויתרה על השטח רשמית כבר ב1988. אלו מהקוראים הצורכים פוליטיקה בקביעות לא יופתעו כנראה אם אכתוב שלמרות מיליוני המילים, שלטון השמאל, שלטון הימין ושלטון השמאל ושוב הימין, וחמישים ושתיים השנים שחלפו מאז – לא חל שום שינוי במעמד המשפטי של שטחי יהודה ושומרון מאז ראשית יוני 1967. כל הצהרות והבטחות הפתרונות , הנסיגות או הסיפוח נותרו על הנייר, ברדיו או בטלויזיה. שום דבר לא קרה באמת.
ולא שלא ניסו. יגאל אלון הציע פשרה טריטוריאלית (“תכנית אלון”). ומשה דיין הציע “פשרה פונקציונאלית”. מנחם בגין הציע אוטונומיה ואדריכלי אוסלו (שהמשיכו אחר כך ב”יוזמת ז’נבה, ובעקבותיהם אהוד ברק ואהוד אולמרט) הציעו “שתי מדינות לשני עמים” , כלומר נסיגת ישראל מרוב השטח והקמת מדיה פלשתינאית עצמאית ביו”ש ובעזה. אבל כאמור – שום דבר מכל אלו לא קרה. השטח נותר “בתפיסה לוחמתית”.
משהו בכל זאת קרה בעקבות אסון אוסלו. הוקמה הרשות הפלשתינאית, השטח חולק לA ,B וC-. הערבים מנהלים את חייהם בשטחי A ו-B, (כשבשטחי B האחריות הביטחונית היא של מדינת ישראל). ו בשטחי C – מדינת ישראל אחראית על הכל , אזרחי כביטחוני. עד חתימת הסכמי אוסלו נשאו הערבים המתגוררים באזורים אלו תעודת זהות כתומה הנושאת סמל צה”ל. אחרי אוסלו הנפיקה להם הרשות הפלשתינאית תעודת זהות כתובה ערבית ועברית ועל העטיפה הירוקה שלה מוטבע הנשר הפלשתינאי.
כשמנחם בגין ואנואר סאדאת דנו בקמפ דייויד על חוזה השלום בין ישראל ומצריים היה הנושא הפלשתינאי אבן נגף עיקרית. בגין הסכים מראש לסגת מכל חצי האי סיני וגם שלח ב1977 הבטחה ברוח זו בידי משה דיין לפגישותיו החשאיות במרוקו עם סגן ראש ממשלת מצריים חסן תוהמי. מה שנותר לסאדאת להשיג היה מדינה פלשתינאית והוא רצה בכך מאד כדי לא להיחשב בוגד בעיני העולם הערבי. כיון שיהודה השומרון וחבל עזה היו ציפור נפשו של בגין ,כי בעיניו הן חלק מ”ארץ ישראל המנדטורית” – הוא התנגד לתת את השטחים המשוחררים הללו לערבים, ולכן הוצעה תכנית האוטונומיה. שקבעה שלעם הפלשתינאי תהיה זכות לנהל את חייו בשטחי יהודה והשומרון באופן אוטונומי. ללא התערבות ישראלית.( בגין אמנם הקפיד שלא לקרוא להם “פלשתינאים” אבל כך כתוב בנוסח האנגלי, הקובע ).
אבל בגין גם ידע היטב כי אם הוא מכיר ב”זכויות הלגיטימיות של העם הפלשתינאי” ( גם אם הוא קורא להם “ערביי ארץ ישראל”) זכויות לגיטימיות כאלו כוללות גם את זכות ההגדרה העצמית, כלומר זכות למדינה. היטב ידע בגין שהסכמה כזאת היא בגידה באמונתו העמוקה ביותר – שארץ ישראל שייכת לעם ישראל, שחוקת הליכוד שהוא הכתיב קובעת שבין הירדן לים לא תקום כל ישות מדינית זולת ישראל. והוא גם זכר מה שאמר עשר שנים קודם לכן, בישיבת הממשלה הראשונה שעסקה בגורל “השטחים” – שכל אוטונומיה מוליכה בהכרח למדינה. ולפיכך ניסה למסמס את שיחות האוטונומיה, לגרור רגליים ולעכב, ולזרוע מכשולים. לכן גם לא הפקיד את השיחות הללו בידי שר החוץ דיין שהיה עלול להקים מדינה פלשתינאית מאחורי גבו, אלא בידי שר הפנים יוסף בורג, וזה תקע את השיחות באופן בלתי הפיך. המצרים התעצבנו. הפלשתינאים החרימו את השיחות מראש. אחר כך סאדאת נרצח. אחר כך פרצה מלחמת שלום הגליל ותכנית האוטונומיה התפגרה. איש אולי לא הכריז רשמית על מותה. ממש כשם שאיש לא קבע רשמית את מותם של הסכמי אוסלו. הם פשוט התפוגגו.
המצב בפועל הוא שהערבי בשכם או בחברון חי תחת שלטון הרשות הפלשתינאית מרמאללה. לה הוא משלם מיסים, המשטרה שלה רושמת לו דוחות חנייה. “משרד הבריאות” של הרש”פ מחסן את ילדיו שגם לומדים לפי תכנית הלימודים של הרשות. רק אם אחד מבניו יחליט להצטרף לחמאס עליו לצפות לביקור לילי של חיילי צה”ל שיבואו לעצרו. אבל למעט מקרה מצער כזה הוא יכול לבלות את כל חייו בשכונתו או בכפרו בלי לראות חייל ישראלי אחד. אין זו מדינה עצמאית. זוהי “רשות”, שקיומה תלוי לחלוטין בישראל. הערבים נתיניה חיים תחת ממשל עצמי. לצורת ממשל כזאת אפשר לקרוא “אוטונומיה”.
אבל “אוטונומיה” היא רק צורת ממשל. לא תחום גיאוגראפי. בניגוד למה שהבטיח בגין לסאדאת שטחי הרשות הפלשתינאית אינם “שטחי האוטונומיה” כיון ששום הסכם כזה לא נחתם. ו”תכנית האוטונומיה” כאמור מתה לפני כשלושים וחמש שנים. מעמד השטח עודנו “שטח בתפיסה לוחמתית”, או “הגדה המערבית” אם אתם שמאלנים מהדור הישן, “כיבוש” אם אתם שמאלנים עקשנים. “שטח-משוחרר-שעוד- מעט-יסופח” אם אתם ימנים המאמינים להבטחות הבחירות של נתניהו. “שטחי הרש”פ”, אם אתם ערבים או קרייני חדשות סטריליים, אבל כבר המון שנים לא שמעתי מישהו קורא ליהודה והשומרון “שטחי האוטונומיה”.
אז הנה. נתגלגל לידי טופס שמפיק המנהל האזרחי לאזור יהודה ושומרון ( קצין מטה תעסוקה) וכותרתו : “הזמנת תושב אוטונומיה לעבודה באיו”ש “. ומתחת לכותרת המוזרה הזאת – גם האסמכתא החוקית שלה : “ע”פ צו מס’ 967 בדבר העסקת עובדים במקומות מסויימים”.
חזרתי למקורות. הצו האמור הוצא בשנת 1982 ונחתם בידי האלוף אורי אור (ז”ל) , מי שהיה באותה עת מפקד כוחות צה”ל באיו”ש, בתקופת פרפורי הגסיסה של “תכנית האוטונומיה”. המלה “אוטונומיה” אפילו לא מוזכרת בצו הזה, שתכליתו הגנה על זכויות הערבים העובדים ביישובים היהודיים ביו”ש ומיסוד העסקתם. אינני יודע מי ניסח משפטית את “טופס הזמנת תושב אוטונומיה לעבודה באיו”ש “. אני יכול רק לנחש כי היה זה אחד ממשפטני המנהל האזרחי שעדיין מייחלים לראות בעיניהם הקמת מדינה פלשתינאית בלב המולדת שלנו, וזוכרים מה שאמר בגין. שכל אוטונומיה מוליכה בהכרח למדינה. עוד דוגמא כיצד פקידות-לא-נבחרת מנסה לקבוע מסמרות מדיניות.
ניסיתי לאמת השערותי אלו. לשאול כמה שאלות אינפורמטיביות , מה זה “אוטונומיה” על פי הגדרת המנהל האזרחי? האם זהו שם נרדף לשטחי A+B ? לכל מי שיש לו תעודת זהות של הרש”פ? שהרי למיטב זכרוני “תכנית האוטונומיה” מתה זמן קצר אחרי שנולדה בשיחות קמפ דייויד. והאם הייעוץ המשפטי של המנהל האזרחי הוא שסמך ידיו על השימוש במונח הזה? או בקיצור : מי החזיר לחיים את האוטונומיה?
במשרד הביטחון הפנו אותי למתפ”ש (“מתאם הפעולות בשטחים”). לצערי, עד לשליחת מאמר זה לדפוס לא זכיתי לתשובה על שאלותי. .

צילום משה מילנר לעמ
(צילום משה מילנר לע”מ)

כתבות נוספות