השלום לכם?
בערך פעם בשבוע אני מפרסם מאמר ב”הארץ”, מצרף לכם קישורית ואת הנוסח המלא.. לאחרונה הציעו לי מהעיתון טור קבוע. כל יום ד’.
בדקתי אם זה כולל גם את ערב ראש השנה, כלומר היום. אמרו כן. שלחתי. מסתבר שהמאמר היה קשה מדי עבור הפלורליזם המפורסם של העיתון. אני מצרף אותו בזאת. אנא הפיצו. חשוב שיגיע לרבבות כדי להוכיח שעידן התקשורת המטילה צנזורה חלף מן העולם.
שנה טובה לכם ולכל בני ביתכם
אריה אלדד

לכתוב ב”הארץ”
אריה אלדד
לפני כשלושים וחמש שנה התפרסם ב”הארץ” מאמר בכותרת זהה. ובו קראתי:”….לא פעם גורם ‘הארץ’ לי , ולשכמותי, עגמת נפש בעטין של עמדותיו המדיניות – לא רק בחלק הפובליציסטי, במאמרי המערכת כי אם לעיתים גם בחלק האינפורמטיבי…’הארץ’ עיתון בלתי מפלגתי הוא, אף כי הקו הכללי של דעותיו ברור. על רקע זה ודאי שייחוד הוא להניח בו קן לעוף טורף אחד. אך “קן” כזה, האיננו בגדר מתן הכשר?”
כך כתב אבי ע”ה, ד”ר ישראל אלדד, שכתב בעיתון שנים רבות. והלבטים שלי היום דומים לשלו. ולא בגלל מאמריהם של גדעון לוי או עמירה הס או אודי אלוני ודומיהם. להיפך. אני שמח לקרוא אותם כדי להיווכח שוב שאין לך מדרגה נמוכה שאין נמוכה הימנה. ולקוות כי גם שאר קוראי ‘הארץ’ שעדיין חשים ציונים מבינים לאילו תהומות מוליכה שנאה עצמית. ומה פרצופו האמיתי של השמאל הישראלי אם הוא עקבי. יפה הגדיר אותם טוביה טננבאום בספרו “תפוס ת’יהודי” : “…הוא אוהב את הפלסטינים לא בגלל מי שהם, שכן אין לו מושג מי הם בכלל, אלא בגלל מה שהם לא : הם לא יהודים. הם אויבי היהודים וזה הופך אותם לאנשים נפלאים”.
לפני למעלה משלושים שנה. ב- 19 בדצמבר 1983 נפגש שגריר ישראל באו”מ פרופ’ יהודה בלום לארוחת צהריים עם שגריר מצריים חליל. מיד אחרי הקינוח מיהר להבריק לירושלים במברק סודי: “…אמרתי לו כי…שום אי שביעות רצון מהמהלכים אותם אנחנו נוקטים לא יכולה להצדיק את הסגנון בו הם נוקטים…חליל השיב שהדברים היו מבוססים בעיקר על דברי העיתונות הישראלית והזכיר בהקשר זה בעיקר את “הארץ” ואת “העולם הזה”…

ההתלבטות האם נכון להמשיך ולכתוב בעיתון, ולשמש סוג של “עלה תאנה ” לפלורליזם של העיתון היא לאו דוקא בגלל מאמרי הדעות שבעיתון אלא בגלל החלק החדשותי, האינפורמטיבי, שהופך אותו לעיתון עשיר שיש הרבה מה לקרוא בו, עד כי קל להתבלבל ולא לראות כי גם “החדשות” טבולות ברעל. ולאו דווקא מהסוג שבא להוציא דיבתנו רעה בעולם, ולשמש כלי בידי אויבינו כמו לפני 30 שנה. אני מתקומם יותר על “שטיפת המוח” המכוונת פנימה. אל הציבור הישראלי. לדוגמא : במסגרת “כנס הארץ לשלום” פרסם העיתון ב7 ביולי תוצאות סקר. כאשר הציגו בפני הנשאלים את משמעויות הסכם שלום עם הפלשתינים (60% מהנשאלים תמכו ב”מדינה פלשתינית לצד ישראל” ) דהיינו : “הקמת מדינה פלשתינית בגבולות 67 עם תיקוני גבול, רוב המתנחלים יסופחו לישראל, ירושלים תחולק והפליטים לא ישובו לישראל” – 58% מהנשאלים התנגדו להסכם כזה. ובכל זאת הייתה הכותרת בעיתון :”למרות הכל, רוב הישראלים תומכים בהקמת מדינה פלשתינית”. הסקר גילה את האמת, הישראלים רוצים מדינה פלשתינית אבל לא על חשבונם. אולי בצפון סיני, אולי בירדן. אבל הכותרת היא בגדר שטיפת מוח, הבאה לעודד את השמאל הישראלי המתכווץ במהירות כי “הרוב עוד תומך בהם”. כותרת הבאה להטות את דעת הקהל, בפנייה אל אינסטינקט העדר, כמו פרסומת האומרת : ” רוב הישראלים קונים מזגן ” X.
אז האם להמשיך ולכתוב ב”הארץ”? מחד : זה כיף לעצבן שמאלנים. אני קורא טוקבקים . אחדים מהם מבעבעים זעם בכל פעם שאני מפרסם רשימה בעיתון “שלהם” בבחינת צלם בהיכל. אולי אחדים מהם אפילו יבטלו את המינוי בגללי? אך מנגד – אני מסייע לעיתון להתקשט בעטרת פלורליסטית, אפשר לפרסם כל תועבה אנטי ציונית אם מפרסמים גם אותי.
אינני משלה את עצמי : אינני משכנע שום שמאלן להמיר את אמונתו. לכל היותר אני מצליח לזרוע ספקות, ואולי המציאות תעשה את השאר. שנה טובה.