קיר ברזל תודעתי

מאת: ח”כ פרופ’ אריה אלדד

“קיר הברזל” של זבוטינסקי הופך בקריאה חוזרת, כמעט 90 שנה לאחר שפורסם (לראשונה ברוסית, בראזסווייט, 4 בנובמבר 1923) למסמך מכונן בתפיסת הביטחון הלאומי של מדינת ישראל, כפי שהיתה בששת העשורים הראשונים לקיום המדינה, וכפי שראוי שתהיה גם במאות השנים הבאות.

זבוטינסקי ביסס את תפיסת קיר הברזל על הקביעה העקרונית כי הציונות צודקת מן הבחינה המוסרית, ולכן גם מוסרית מלחמתה בכל הקמים להתנגד לה. מי שחשב כי די יהיה בהקמת מדינת ישראל וכינון צבא חזק כדי לעקור מלב הערבים את תקוותם להפוך את גלגל ההיסטוריה ולעקור אותנו מכאן – התבדה. ישראל נתבעת שוב ושוב להגן על עצם קיומה בשדה הקרב.

זאב ז'בוטינסקי

קיר הברזל הזה הוא גם התשובה ( האופטימית, ככל שקשה לאמץ ראיית עולם כזו במצב הנוכחי) לשאלה השחוקה “הלנצח תאכל חרב?” המשמשת כותרת משנית לתביעות כלפי מנהיגי ישראל להיכנע לאלתר, להסכים להקמת מדינה פלשתינאית בלב המולדת שלנו.

אלו ששכחו את הרקע לכתיבת מאמרו של זבוטינסקי : מלחמת חורמה של הערבים במפעל הציוני עוד כשהיינו מיעוט בארץ, עוד טרם קמה המדינה, עוד טרם ניצחנו במלחמת השחרור ( “הנכבה” שלהם) עוד טרם הכרענו שלושה צבאות ערב ושחררנו את כל ארץ ישראל המערבית, את רמת הגולן וסיני, טרם “הכיבוש” – הרי הערבים נלחמים בנו יותר ממאה שנה, ורק סומא או מהיר שכחה יחשוב כי ניתן להתחיל את ההיסטוריה מ1967 , והחזרת המצב לקדמותו תגרום להם לרצות שלום. רק מי שלא הבין באמת את משמעות קיר הברזל אינו מבין כי הקיר שניצב מול הערבים ערב מלחמת ששת הימים נראה בעיניהם נמוך דיו כדי לעבור מעליו בזינוק ולחסל אותנו או רעוע דיו כדי לחצות אותו ולזרוק אותנו לים. הלקח “הקיר ברזלי” של גבולות 67 הוא שלא היה די בהם כדי לעקור מלב הערבים את התקווה להשמידנו.

אבל חולשתו של המאמר “קיר הברזל” נובע מכך שזבוטינסקי הניח בו כי התנגדות הערבים להתיישבות היהודית בארץ ישראל ( ובעתיד – להקמת המדינה) דומה להתנגדות כל עם היושב בארצו כלפי מי שבא להתיישב באותה ארץ. בכך רואה זבוטינסקי את העמדה הערבית בעיני הטיעונים הלאומניים הערבים : היהודים הם קולוניאליסטים. נילחם בהם כפי שכל עם ילידי נלחם בפולשים.

האמת מורכבת יותר. בשורש הסכסוך היהודי-ערבי בארץ ישראל יש עמוק יותר מסכסוך טריטוריאלי. הסכסוך על האדמה וההתיישבות בה הם הסימפטום לסכסוך עמוק הרבה יותר. הסכסוך אינו טריטוריאלי ולכן גם אין שום סיכוי שפשרה טריטוריאלית תפתור אותו. זוהי מלחמת דת, התנגשות ציוויליזציות.

זבוטינסקי החילוני זיהה את הכוח המניע העיקרי של הציונות החילונית ההרצליאנית. הוא התעלם כמעט מתפיסת העולם האומרת כי ארץ ישראל שייכת לעם ישראל על פי תורת ישראל. והמאמינים כך – הם היום הכוח המניע העיקרי של הציונות בארץ ישראל כאשר המנוע הראשון הולך ודועך. בה במדה התעלם זבוטינסקי מהכוח המניע הדתי של המוסלמים הרואים ב”פלשתין” אדמת ווקף – אדמת קודש מוסלמית- שכל מוסלמי מצווה לנצח להילחם בכופרים כדי לגרש אותם ממנה, ולבטח נאסר עליו להשלים עם זכותם של היהודים לקיים מדינה באדמת ווקף. קיר הברזל הכרחי שבעתיים נוכח הבנת האופי העמוק יותר של הסכסוך, וגם הסיכוי שנוכל בעתיד לחיות בלא קיר ברזל – קטן נוכח התובנה הזו.

זבוטינסקי מיטיב להגדיר כי רק קיומו הקבוע של קיר ברזל מוצק, בלא רמז לסדק, הוא היכול להביא בסופו של דבר גם את הערבים להשלים עם קיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל ולכונן שלום אמת. קיר הברזל בימיו היה קיר של מדינה עברית וצבא יהודי. הסדקים המתגלים בימינו באמונה של מקצת העם היושב בציון בצדקת הדרך, בצדקת הציונות, בזכותנו על הארץ, – הסדקים הללו הם סדקים בקיר הברזל התודעתי. הערבים ושותפיהם מבית מזהים את הסדקים ומבינים כי לא עוצמת צה”ל תקבע אלא החוסן – או המורך – הרוחני של העם ומנהיגיו. והסדקים שהם מזהים הולכים וגדלים ולכן קיר הברזל שלנו היום נחלש במידה משמעותית גם אם תפיסת הביטחון הלאומי שאימץ בן גוריון הייתה הלכה למעשה תפיסת קיר הברזל הזבוטינסקאי.

כל עוד מתקיימת האשלייה כי הקמת מדינה פלשתינאית בלב הארץ תוביל לשלום – קיר הברזל פרוץ. רק הסרת התכנית האובדנית הזו מעל סדר היום ושולחן הדיונים, והנחלת התפיסה כי חלוקת הארץ והקמת מדינה פלשתינאית כבר התחוללו בפועל. יש מדינה פלשתינאית בירדן שהוקמה על שלושה רבעים מהבית הלאומי שזבוטינסקי נלחם על הקמתו. רק אם נחסום את תקוותם של הערבים להקים מדינה ממערב לירדן, רק אם הם והעולם יכירו בכך ש”ירדן היא פלשתין ופלשתין היא ירדן וכל מי שאומר אחרת הוא בוגד” ( כדברי המלך חוסיין) – רק אז יקום מחדש קיר הברזל התודעתי , שיבטיח לאורך ימים את קיומנו בארץ ישראל.