דף הבית > נאומים > נאום באזכרה לרבין בכנסת
10/11/2011
נאום באזכרה לרבין בכנסת

תשע שנים לרבין

כשיצאו הסכמי אוסלו לדרך הייתי בצבא. וכשאני מנסה להעריך מה הייתי אומר אז על התכנית , איזה טון ואיזה קוו הסברה הייתי נוקט במאבק נגד התכנית לולא לבשתי מדים – אין בי כל ספק כי הייתי שייך לאותם שהיו סובבים במעגלי ההתנגדות ושעליהם אמר רבין – שיסתובבו.

אבל אוסלו יצאה לדרך ורבין נרצח בידי יהודי. ואי אפשר היום לדון בעמדות ובקווי ההסברה, ובעמדתו, ובעמדת המתנגדים בלא לזכור את הסוף הנורא. והיום, כשהמחנה שאני מייצג שוב נאבק על מפעל ההתיישבות, שוב מנסה למנוע חורבן ועקירה של חלוצים יהודים בארץ ישראל, אני בודק עצמי שבע פעמים ביום, שמא, כאשר אני נאבק על האמת שלנו, איני חוצה את הגבול שהוצב ביום הנורא ההוא. אבל יחד עם זיכרון הרצח – ראוי רבין האיש להיזכר גם בהקשרים אחרים. שאם לא כן – נימצא אומרים שעיקר האיש – מותו. ויום הזיכרון ייהפך ל”זיכרון-רצח-רבין” ולא זיכרון האיש ומורשתו.

הרבה נאמר ונכתב על רבין של מלחמת ששת הימים. אני מבקש לעסוק היום דווקא בתפקיד ההיסטורי שמילא לפני המלחמה ההיא. בעמדות שנקט ובתורת הביטחון הלאומי שהותיר לנו מאז, ובלקחים המחייבים אותנו. שלושים ושבע שנים חלפו מאז ועדיין אנו רחוקים מלהבין את משמעותה של מלחמת ששת הימים ותוצאותיה, לעתידו של העם היהודי בארץ ישראל. גם מהלכי השנים האחרונות שהלכו ובזבזו את הישגיה של ישראל במלחמה ההיא – מהנסיגה מסיני דרך אוסלו ועד לתכנית ההתנתקות – יחייבו עיון בשאלות הללו גם בעוד מאה שנים. מי שהיה ראש ממשלת סין, צ’ו אן לאי נשאל פעם מה לדעתו היא חשיבותה של המהפכה הצרפתית של סוף המאה השמונה עשרה והשיב “מוקדם מדי לומר זאת”. ובהסתייגות זו ננסה לעיין בדברים.

יצחק רבין - נאום של ח"כ אריה אלדדמקובל לחשוב שישראל נגררה למלחמת ששת הימים שלא ברצונה. שהגבנו על הזרמת הצבא המצרי לסיני וסגירת מיצרי טיראן והפגזת ירושלים וכיבוש ארמון הנציב. מקובל גם לחשוב שהערבים הלכו שולל אחרי מידע מודיעיני מסולף שהזינו אותם הרוסים בדבר ריכוזי צבא כביכול, שריכזה ישראל בגליל וכוונתה לתקוף את סוריה. הריכוזים הללו לא היו ולא נבראו, אבל המניפולציה הרוסית הזו באה על רקע החדשים שקדמו למלחמה, שהיו חודשי הסלמה ומבחן למדיניות הביטחון הלאומי של ישראל מול תקיפות מחבלי אש”פ מצפון ומגבול ירדן , ותביעה אמיתית שהביע רבין לתקוף את סוריה כדי שתימנע מלסייע למחבלים.

לוי אשכול, שהיה ראש ממשלה ושר ביטחון נתפס בתודעת הציבור כמי שאין לו רקע בטחוני – היה תלוי מאד ברמטכ”ל שלו. בהשראת רבין הוא הוביל בשנים שקדמו לששת הימים מדיניות של הרתעה, התעצמות, והתחמשות בדגש על שריון וחיל אוויר. היוזמה הייתה אבן הפינה באסטרטגיה של רבין, היוזמה ההכרחית לערעור שיווי המשקל של הערבים. ולכן הוביל להחלטה על פעולת סמוע בשלהי 1966, תוך שהוא יודע להבדיל בין היחס לו ראויה ירדן – לתגובה הנדרשת מול סוריה. בראיון ל”במחנה” אמר רבין : ” מול סוריה יהיה צורך לעשות יותר ממה שנעשה מול ירדן ולבנון, שאינן מעוניינות בפעולות החבלה המתבצעות משטחן למרות רצונן. בסוריה,”– אמר רבין – “השלטון מפעיל את החבלנים.” הוא הציע להגיב בפשיטה גדולה על סוריה כדי לפגוע קשה במעמדו של משטר הבעת’ אם לא למוטטו כליל. אשכול חשש מתגובה סובייטית והם סיכמו כי בהתגרות הבאה יוציא צה”ל טרקטורים משוריינים לחרוש את השטחים המפורזים שליד עין גב והאון.כשיירו הסורים בתותחים בטרקטורים הללו – הפעיל רבין את מטוסי חיל האוויר להפציץ את הכפרים הסורים המבוצרים של הרמה. ובקרבות האוויר של 7 באפריל מעל דמשק הופלו מיגים סוריים לעיני המוני האזרחים.

בפגישה אישית עם בן-גוריון ערב המלחמה, כששה שבועות לאחר מכן יאשים בן-גוריון את רבין שבמדיניותו התוקפנית, בגיוס המסיבי של המילואים שבוצע לדרישתו, ובהצהרותיו, הוא גרר את ישראל למלחמה נוראה בלא כל תמיכה של מעצמה. אם אנו מבקשים לבחון את מדיניות ההרתעה של ישראל באותן שנים במבחן התוצאה -אין להתחמק מן המסקנה כי המדיניות נכשלה, באשר בסיכומו של דבר היו המצרים והסורים משוכנעים כי יהיה בידם להכריע את ישראל. מי שביקש להרתיע – היה צריך להרתיע יותר.

ערב מלחמת ששת הימים תוכנן מצעד צה”ל בירושלים. אשכול נכנע ללחץ הבינלאומי שלא להכניס לירושלים נשק כבד והמצעד נראה “כמצעד צופים”. רבין זעם על דילול המצעד ועליבותו. הוא ראה בכך פגיעה בכושר ההרתעה של צה”ל. שנים אחר כך יסתבר כי המצעד העלוב שימש מעין “הוכחה” לרוסים כשבאו לשכנע את הערבים כי הישראלים מרכזים כוחות בגבול הצפוני. מדוע לא השתתפו טנקים במצעד? שאלו את המצרים והסורים – וגם השיבו – כולם בצפון.

רבין, שידע כי הרתעה חייבת להיות בעוצמה רבה כדי להיות אפקטיבית, נותר מתוסכל מההססנות. גם בשאלת עיתוי המלחמה הוא דרש להגיב מיד כשהחלו המצרים להכניס כוחות לסיני. ושוב – כשסגרו את המצרים. לממשלה אמר שככל שנדחה את התגובה – ניגרר למלחמה קשה יותר. אבל כחייל למופת – גם כשהאמת שלו ברורה לו, וגם כשלחרדתו הוא רואה שהממשלה מהססת לקבל החלטה שמבחינתו היא שאלת הקיום של מדינת ישראל – אין הוא חורג מהקו העדין המפריד בין הסברה וגיוס כל מאמצי השכנוע של המטכ”ל כולו מול הממשלה – ובין התערבות הצבא בפוליטיקה. למרות כל השמועות והתיאורים הדרמטיים של הסרת דרגות כמחווה מתריסה בפני ראש הממשלה, פוטש – לא היה שם. ואולי גם הכבלים הדמוקרטיים הללו והאחריות הנוראה שרבצה על כתפיו תרמו לאותה התמוטטות שלו ערב המלחמה, משבר גופו חסר השינה ועמוס הקפה והסיגריות, ממנו התאושש כדי להוביל את ישראל למפואר שבניצחונותיה.
מאי-קא-משמע-לן? מי שמאמין שיהיה כאן שלום רק אם הערבים ידעו שלא יצליחו להשמידנו, או להכניע אותנו בטרור – צריך להבין שאין חצי הרתעה. אם ככלות הכול הם ממשיכים לירות קסאמים על שדרות – סימן שהם יודעים שהטרור מנצח. או עתיד לנצח בסופו של דבר.

ועוד שיעור , חשוב לימינו אלו. כשאנו, הסובבים במעגלי ההתנגדות לתכניתו של אריאל שרון יודעים שגורלם של עם ישראל וארץ ישראל כולה מוטל על כף המאזניים, ואנו משוכנעים שהאמת לצידנו, ושהתכנית הזו מסכנת את עצם קיומנו – אנחנו חייבים לזכור את הגבול. חייבים לזכור את דפוס ההתנהגות של רבין הרמטכ”ל מול ממשלת ישראל ערב המלחמה ההיא. ולדעת להיאבק – אבל לזכור כי ככלות הכול – ה”אנחנו” שלנו יצטרך להמשיך ולהתקיים כגוף לאומי חי אחד גם אחרי, ביום שנצליח למנוע את התכנית או חלילה – אם ניכשל. עם במצור אנחנו, והאויב – האויב אינו היריב הפוליטי כאן, האח שגם אם הפך את עורו ודעתו הפוכה מדעתי – עודנו אח. האויב האמיתי הוא שם, והוא הורג בנו יום-יום, ועוד לא נואש מתקוותו להשמיד אותנו או להכניענו. ואין ספק כי ננצח אותו אם רק לא ניכנע ואם נשכיל למנוע שנאת אחים ומלחמת אחים. רק לעולם לא עוד חלילה הרג אחים.

אברהם בן שמואל היה פייטן עברי בתור הזהב של ספרד, לפני כשמונה מאות שנה. והוא כתב:

אל מי מגואלי הדם אצעק – וידי שפכו דמי?
בחנתי לבות משנאים – ואין שונא אותי כלבבי.
רבים פצעי אויבים ומכותם – ואין מכה ופוצע כנפשי.
הדיחוני משחיתים לחבל – ואין מסית ומדיח כעיני.
מגחל אל גחל התהלכתי – ולא שרפתני אש כחם תאוותי.
בפחים נלכדתי ובמצודות – ולא לכדני מוקש כלשוני.
נשכוני נחש ועקרב – ואין נושך בשרי כשיני.
שרים על קל רדפוני – ואין רודף אותי כרגלי.
מכאובי עצמו ואמצו ממני – ואין מכאוב כמריי.
וירבו מדוי לבבי – ועווני יותר מכולם.
אל מי אצעק ועל מי? ומחריבי ממני יצאו.
לא מצאתי לי טוב כי אם לבוא בסתר רחמיך.
רחמיך הפילה על לב נדהמים, אל מלך יושב על כסא רחמים!

כתבות נוספות